לתת את הנשמה ואת הלב: ארבעה סיפורים על ישראלים במלחמה

עושים פעילות במקלט

בני הנוער שהקימו קייטנה לילדי המילואימניקים

בסניף בני עקיבא בשכונת ארנונה שבירושלים זיהו כבר בימים הראשונים למלחמה צורך בוער: סיוע למשפחות הרבות בשכונה שבהן אחד ההורים גויס למילואים. ברגע שהנחיות פיקוד העורף אפשרו זאת, וניתן האישור לבני נוער מגיל 14 ומעלה להתנדב, החליטה הקומונרית של הסניף, רוני נחמן, לפתוח קייטנה ייעודית לילדי המגויסים.

"היה לנו ברור שיש המון דברים לעשות, והחלטנו להקים פלטפורמה שתיתן מענה לילדים שהוריהם בחזית", מספרת הדס בן מנחם (17), מדריכת שבט "מעלות". "יש אצלנו המון ילדים שהוריהם טייסים או לוחמים, והביקוש היה אדיר. התחלנו עם 25 ילדים בגילי 5 עד 12, וקיבלנו פידבקים מעולים מנשות המילואים. הן סיפרו שזה עוזר להן מאוד ונותן להן אפשרות לצאת קצת מהבית ולהתאוורר מהלחץ היומיומי".

הקייטנה פועלת במתכונת מותאמת למציאות החדשה: הפעילות מתחילה ב־12 בצהריים ומסתיימת ב־16:00, מכיוון שבשעות הבוקר המדריכים עצמם, תלמידי כיתות ט'-י"א, לומדים בזום. המיקום: מקלט בתוך בית ספר בשכונה. "אנחנו נמצאים בתוך המקלט, עושים איתם עבודות יצירה, משחקי כדור, ואוכלים יחד ארוחת צהריים. בצמוד אלינו יש פארק שעשועים, וככה אנחנו מעבירים את הזמן ועושים כיף".

לצד רגעי השמחה, המציאות הביטחונית נוכחת תמיד. "אתמול היתה לנו התרעה והיו ילדים שהיה צריך להרגיע אותם", היא משתפת. "הילדים דואגים לאבא שלהם שנמצא עכשיו בקרב, אבל הם גאים בו מאוד ויודעים שהוא עושה משהו גדול עבור המדינה, אז לא היינו צריכים להרחיב על זה במילים מעבר לכך".

הפעילות לא נעצרת בשערי הקייטנה. רק אתמול יזמו המדריכים הכנת ארוחות ערב למשפחות המילואים בשכונה, ו־15 משפחות קיבלו לפתח ביתן ארוחה חמה.

"אנחנו מרגישים שזו תרומה מטורפת למערכה. כנוער, אנחנו מגלים שאנחנו יכולים לפעול, לעשות ולעזור, וזה גורם לנו להרגיש משמעותיים. זו השליחות שלנו", מסכמת הדס.

הדס בן מנחם (17), מדריכת בני עקיבא בארנונה: "היה לנו ברור שיש המון דברים לעשות. החלטנו להקים פלטפורמה שתיתן מענה לילדים שהוריהם בחזית"

***

מישהו לגור איתו

הפלטפורמה שחיברהבין מפונים ללוחמים

בדיוק בשבוע שבו פרצה המערכה מול איראן שלושה סטודנטים תכננו להשיק פלטפורמה למציאת שותפים וסבלטים. הם מצאו את עצמם מגויסים למילואים ארוכים, אך הבינו שהמוצר שפיתחו יכול לתת מענה מיידי לצורכי השעה: אנשים שנשארו ללא בית מוגן ומילואימניקים שמשרתים רחוק מהבית ומחפשים מקום לינה.

השלושה - יהלי לפיד (26) מתל אביב, קמב"צית במילואים וסטודנטית לפסיכולוגיה ומנהל עסקים; אורי בן־עמרם (27) מירושלים, לוחם במילואים וסטודנט למדעי המחשב; ותומר פקר - החליטו לפתוח את הפלטפורמה "רומיגו" (Romigo) לקהל הרחב תחת הכותרת "מישהו לגור איתו". התגובות היו מיידיות.

הפלטפורמה, שקודדה על ידי השותפים ללא שימוש בכלי בינה מלאכותית, מאפשרת התאמה אישית של דירות וסבלטים לפי העדפות ספציפיות. במהלך השבועות האחרונים עשרות משתמשים מצאו דרכה קורת גג זמנית או דיירים חלופיים. "הכמות של האנשים שנכנסו כדי להציע את הדירה שלהם או כדי לחפש פתרון היא פשוט מטורפת", אומרת יהלי.

אורי מספר על יוזמות מרגשות של סולידריות: "ראינו סטודנטים שחזרו להורים בגלל המצב וסבלטו את הדירה שלהם לחיילות ששירתו באזור ללא עלות. זה היה מאוד מרגש לראות את זה קורה דרך המערכת שבנינו".

כמה עיריות כבר החליטו לאמץ את המערכת כדי לסייע לתושביהן בניהול פתרונות דיור זמניים. עבור המייסדים, המטרה היתה פשוטה: "אנשים נשארו עם חלונות שבורים או בלי יכולת לגור בבית שלהם. אמרנו לעצמנו - אם לא עכשיו, אימתי?".

יהלי לפיד ואורי בן־עמרם: "אנשים נשארו עם חלונות שבורים או בלי יכולת לגור בבית שלהם. אמרנו לעצמנו - אם לא עכשיו, אימתי?"

***

אהבה בימי מלחמה

להינשא בעגלת קפה

"יאללה, הולכים על זה, בוא נתחתן כבר", אמרו לעצמם מושיקו (37) ורות (30) אברמוביץ' מירושלים כשפרצה המלחמה והבינו שצריכים למצוא פתרון מהיר.

למזלם, למושיקו היה חבר משכבר הימים בכפר פינס - אוריאל רוזנבאום, שמנהל עגלת קפה חמודה בשם "ספלול". "ביום ראשון אחרי שפרצה המלחמה התקשרתי לאוריאל ושאלתי אם אפשר להתחתן בעגלת הקפה שלו. הוא אמר 'בשמחה, כל מה שאפשר'. הם פתחו את הלב עם כל הבלגן שעשינו להם, ועם כל החששות. הוא אפילו נתן לנו את הבית שלו בשביל צילומים, כדי שיהיה לנו מקום לנשום".

"בעיקר מה שהם נתנו לנו זה את הרגיעה הזאת והידיעה שהכל יהיה בסדר", מעידה רות.

אך הנחיות פיקוד העורף לא התירו להם להזמין את מאות האנשים שרצו מלכתחילה, ובני הזוג נאלצו לצמצם את רשימת המוזמנים ולהסתפק במשפחה הקרובה ובחברים טובים הגרים בסמוך. "לא רצינו להטריח אנשים מרחוק בזמן האזעקות, כי היו חששות".

רות: "ממש הרגשתי שראינו את כולם, ושהאנשים החשובים לנו היו שם ושמחו איתנו באמת. זאת היתה ממש חתונה שלנו. ובכל פעם שניכנס למושב נראה את המקום שהתחתנו בו, ושזה לא עוד אולם שעשו בו מיליון חתונות. בדיעבד, אני שמחה על הפורמט כי הוא גם מאוד משחרר, לא היה לנו אכפת איפה בדיוק יהיו השולחנות ולא עשינו טעימות. פשוט נתנו לדברים להיות. זה היה חלום בתוך הטירוף".

רוזנבאום, בעל עגלת הקפה, מספר: "הם התקשרו וסיפרו שהם תקועים ושאלו אם אפשר להתחתן אצלנו. מייד אמרתי כן, לא היתה התלבטות בכלל. היתה התארגנות משותפת. אח הכלה הוא מעצב וגם חייל מילואים שהגיע לכאן תוך כדי. היו חופה מקסימה וכיסא כלה מקסים וערימות חציר ואווירה של מושב. בטקס אחד החברים אמר תפילה לשלום חיילי צה"ל, שזה לא נהוג. תוך כדי החופה היו יירוטים, אצלנו לא היו אפילו אזעקות והיה שמח ומרגש. אפילו העיזים פעו בזמן ה'אמן'. הבנתי שכשיש שמחה אמיתית, זה לא משנה אם זה 50 איש או 300 איש".

רות:"בדיעבד, אני שמחה על הפורמט כי הוא גם מאוד משחרר, לא היה אכפת לנו איפה בדיוק יהיו השולחנות ולא עשינו טעימות. פשוט נתנו לדבריםלהיות"

***

שום, פלפל ואהבת חינם

העולים שעברו לצד הנותן

במטבח מדרשת "מתת" שבכרמיאל הריחות שעולים מהסירים מספרים סיפור של קיבוץ גלויות מודרני. עולים חדשים מברזיל, מרוסיה, מאוקראינה ומארגנטינה נפגשים שם מדי יום למטרה אחת: בישול ארוחות חמות למאות חיילים המשרתים באזור צפת, כרמיאל והצפון.

אחת המתנדבות הבולטות היא קלריטה (68), שעלתה מאורוגוואי לפני שנה בלבד ומתגוררת בכרמיאל. עבורה הבישול הוא דרך להפוך לחלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית. "בדרך כלל העולים החדשים הם אלו שמקבלים עזרה, ועכשיו יש היפוך תפקידים", היא מספרת בגאווה. "הכנו סלטים, שניצלים ותוספות ליותר מ־200 חיילים. כשחילקנו להם את האוכל פשוט התרגשתי, חיבקתי אותם, אפילו נתתי להם נשיקה. זה גורם לי להרגיש נהדר".

הפעילות מתבצעת תחת חסותה של עמותת "הביתה" בכרמיאל, המלווה עולים בתהליך קליטתם. באמצעות קבוצות ווטסאפ מצליחה העמותה לגייס מתנדבים למשימות מגוונות - מהכנת ארוחות ועד חלוקת קפה וכיבוד לחיילים בתחנות הרכבת ואפילו ברכבות עצמן.

קלריטה (68) מאורוגוואי: "בדרך כלל העולים החדשים הם אלו שמקבלים עזרה, ועכשיו יש היפוך תפקידים. כשחילקנו להם את האוכל פשוט התרגשתי, חיבקתי אותם, אפילו נתתי להם נשיקה"

ספי חוטר, ממנהלי העמותה, רואה בהתגייסות הזו עדות לחיבור העמוק של העולים למדינה: "אנשים שהגיעו לישראל ממדינות שונות מגיעים יום־יום לבשל יחד. זו דוגמה נפלאה לרוח ההתנדבות ולתחושת האחריות והשותפות שיש לעולים כלפי החברה הישראלית".

עבור קלריטה המילה "הביתה" היא כבר מזמן לא רק שם של ארגון. "להתנדב ולעזור זה חלק מהישראליות. אני מרגישה שאני בבית שלי".