כיבוש עד הליטני: למה מדברים על זה שוב - ומה המשמעות לישראל

מאיפה זה מגיע?

השורשים לשיח הנוכחי טמונים בכישלון המהדהד של החלטה 1701 של האו"ם (2006). ביוני 2025 ובינואר 2026 הצהיר צבא לבנון כי סיים את "השלב הראשון" בפירוק חיזבאללה מנשקו בדרום לבנון, אך המציאות בשטח הראתה אחרת.

טראומת השביעי לאוקטובר הבהירה לישראל כי נוכחות של כוח קומנדו עוין כמו כוח רדואן במרחק אפס מיישובים אזרחיים היא איום קיומי. עבור 60 אלף המפונים מגבול הצפון במלחמת "חרבות ברזל", חזרה הביתה ללא "מרחב אבטחה" נתפסת כהפקרות.

התגובות בלבנון: "רגע מסוכן ביותר"

השיח על כיבוש הליטני מעורר רעידת אדמה פוליטית בביירות. ראש ממשלת לבנון, נוואף סלאם,  נקט בצעד חסר תקדים ב-2 במרץ 2026 כשהכריז על איסור פעילות צבאית של חיזבאללה והורה לצבא לבנון לאכוף את הריבונות מצפון לליטני.

מנגד, מזכ"ל חיזבאללה , נעים קאסם, מנסה למסגר את העימות כ"הגנה לאומית על לבנון מהתוקפנות הישראלית" כדי למנוע תסיסה בקרב הבסיס השיעי שלו, שספג פינויים המוניים מיותר מ-80 כפרים בדרום.

פרשנים בינלאומיים, בהם חוקרי ארגון  ACLED החוקר סכסוכים חמושים בעולם, מצביעים על כך שישראל עברה מהפצצות טקטיות למהלך מכשיר ליצירת "חיץ אסטרטגי" (Buffer Zone).

לדבריהם, "ישראל איבדה אמון ביכולת של ממשלת לבנון לאכוף את פירוז דרום לבנון, והיא פועלת ליצירת עובדות בשטח שימנעו פלישה קרקעית עתידית לישראל".

הממצאים מתארים מציאות שבה רצועה שלמה לאורך גבול ישראל-לבנון כבר הפכה לאזור חיץ בלתי ראוי למגורים, בתהליך שהחל ב- 2024 ומתמשך כיום. חוקרי אמנסטי, המסתמכים על צילומי לוויין, מתארים שימוש נרחב בחומרי נפץ שהונחו ידנית ובדחפורים כדי להפיל שורות שלמות של בתים.

בסך הכל הושמדו מעל ל-10,000 מבנים: בחלק מהכפרים (כמו יארין, דהירה ובוסתאן) למעלה מ-70% מהמבנים נהרסו, והרס תשתיות המים והחשמל איננו מאפשר מגורים באזורים שהיו מאוכלסים בעבר.

חוקרי ACLED תיעדו אירועים שבהם צה"ל פתח באש לעבר אזרחים שניסו לחזור לאזורי ה"חיץ", כדי לשמר את הסטריליות של השטח.

העומק האסטרטגי מול השקיעה בבוץ

מנקודת מבט צבאית, כיבוש השטח עד הליטני מעניק לישראל "עומק אסטרטגי". הנהר מהווה מכשול טבעי המבטל את איום הפלישה הקרקעית בין לילה וגם את איום טילי הנ"ט בכינון ישיר על מטולה וקריית שמונה.

השמדת התשתיות התת-קרקעיות של כוח רדואן באזור זה היא הדרך הצבאית היחידה למנוע תרחיש שאירועי השביעי לאוקטובר ישוחזרו מגבול לבנון.

החסרונות: מומחי ביטחון מזהירים מהפיכת השטח לזירת לוחמת גרילה מתישה. כפי שציין הפרשן דיוויד דאוד, מומחה אמריקאי ממוצא לבנוני, שליטה ישראלית בשטח סבוך כזה עלולה להוביל ל"בוץ" שבו חיילי צה"ל יהיו מטרות נייחות ליחידות החיזבאללה המתמחות בשטח זה. בנוסף, הלחץ הבינלאומי כבד: נשיא צרפת מקרון כבר הזהיר מפני "מבצע קרקעי נרחב" שיוביל לבידוד מדיני של ישראל.

תוואי השטח והמרקם העדתי

דרום לבנון הוא שטח הררי וסבוך. הלחימה בו מתבצעת בכפרים שהפכו למבצרים.

רוב האוכלוסייה הלבנונית עד הליטני היא שיעית. כיבוש השטח פירושו שליטה בחבל ארץ של מאות אלפי אזרחים עוינים המזוהים עם חיזבאללה, רובם יימלטו צפונה וייצרו משבר פליטים חריף בלבנון, כפי שכבר קרה בעקבות "חרבות ברזל".

אך השיעים אינם האוכלוסיה היחידה בדרום לבנון, במרחב קיימות מובלעות כמו מרג'עיון (נוצרית) וחצביא (דרוזית). אוכלוסיות אלו חוששות מחיזבאללה והיסטורית היתה מערכת יחסים טובה בין הנוצרים בדרום לבנון לישראל.

גורמים כמו סעד חרירי, לשעבר ראש ממשלת לבנון ומנהיג בולט של המוסלמים הסונים בלבנון, כבר הבהירו כי לבנון אינה "שדה קרב של איראן", מה שמרמז על הזדמנות לשיתוף פעולה פנים-לבנוני נגד חיזבאללה, באופן שעלול גם להידרדר למלחמת אזרחים.

עתיד הקו הכחול

הגבול המוכר כיום כ"קו הכחול" נקבע על ידי האו"ם בשנת 2000. הוא מתבסס על גבול המנדט מ-1923 (קו פולה-ניוקומב) והסכמי שביתת הנשק מ-1949.

זהו גבול שסומן במפות פוליטיות ואינו מתחשב בטופוגרפיה כמו המכשול הטבעי שיוצר נהר הליטני, מה שיצר את המובלעות והפרצות שחיזבאללה ניצל במשך שני עשורים.

ישראל ניצבת בפני הכרעה היסטורית. בעוד שהיתרון הביטחוני לישראל ביצירת חיץ עד הליטני הוא ברור - מניעת טבח ביישובי הצפון - המחיר של שליטה באוכלוסייה עוינת המקיימת לוחמת גרילה בתוואי שטח קשוח, והמחיר המדיני, נותרו האתגרים הגדולים ביותר של תפיסה זו.

הכותב הוא תום וגנר - יועץ אסטרטגי, פרשן ומרצה בענייני המזרח התיכון ומנהל "מרכז המזרח התיכון".