אף אחד לא זוכר את הכותרות של רגע לפני המלחמה. כל הדיונים נקטעים באמצע, חוט המחשבה ניתק וכולם עוברים למצב של "צרכנות פושים" אובססיבית על הנעשה בחזית. גם אני כזה, או לפחות הייתי רוצה להיות, אלא שהמציאות שנכחה פה לפני המלחמה ממשיכה להשפיע דרמטית על חיי.
אני מדבר על המילואים. לאורך מספר קטן ויקר של חודשים היתה פה מעין-שגרה ביטחונית. אלה היו הרגעים שבין ההסכם בעזה, באוקטובר, לבין פרוץ הסבב הנוכחי עם איראן בראשית מרץ. זמן להתארגנות מחדש, הפקת לקחים והכנות נמרצות להתפוצצות הבאה, שכולנו ידענו שתבוא ובקרוב.
אבל בזמן הזה חיכה לנו צו שמונה. כמו למילואימניקים רבים אחרים. זהו צו דחוף, להתייצב למלחמה, ברגעים הנדירים בהם אין מלחמה. בזמן הזה נדרשנו לתפעל את השגרה בעזה, להמשיך לאתר ולהשמיד מנהרות ובעיקר לאבטח את עצמנו על הגבול עם החלק החמאסי של הרצועה. העבודה הזאת חשובה, כמובן. ברור שיש לנצל את זמן השקט בעזה כדי להמשיך ולחזק את ביטחון העוטף. הבעיה היא המחיר, או ניהול המחירים.
מילואימניקים הם משאב יקר מאוד. זו חבורה של מהנדסים, מתכנתים, מורים, אנשים שמחזיקים את המשק. הם אנשים עובדים, לא צעירים. הם לא בכושר, ועם הימשכות המילואים זקוקים ליותר ויותר יציאות הביתה, כדי להחזיק גם את החיים שבחוץ. לוחמי המילואים נועדו להיות מאסה גדולה של כח אדם, לא הכי מצטיין או זול, אבל זמין ובכמויות, כדי להדוף מתקפת אויב.
התפקיד של המילואימניקים השתבש לחלוטין לאורך המלחמה הזאת, ונראה שבעת השגרה הקצרה הוא יצא לחלוטין מאיפוס. עבודות של תחזוקת הגבול, לא הדיפת אויב ולא צו חירום, מוטלות על חבורה של אבות בני שלושים עם כרס, ששווים למדינה מחיר אבסורדי ביחס לתועלת שהם מביאים. כל זה כשצה"ל יודע, ומתכונן לכך, שמלחמה בצפון בפתח. מלחמה שבה נזדקק למילואימניקים האלה שבעתיים. ובכל זאת שוחקים אותם עד דק כאן ועכשיו.
צה"ל מכחיש לרוב כל סימן לשחיקה של המילואים, ומסיבות מובנות. אבל מסתבר שהוא רואה בהכחשה הזו היתר לבזבז את התחמושת הכי יקרה שלו, כח האדם, באופן מופקר וחסר אחריות. בסוף 2025 הסביר שר האוצר סמוטריץ לאתר "בשבע" שנעשה ניסיון לצמצם את ימי המילואים ב-2026. במקום חודשים רבים בשנה עם יציאות נוחות, חודש דחוס אחד.
התכנית, כך אמר, היא מקסימום 35 ימי מילואים לכל לוחם בשנה. וכעת למציאות: היציאות של המילואימניקים קשות מתמיד, למעט הימים שאחרי 7 באוקטובר.
בפלוגה שלי: 10 ימים בשטח, 4 בבית. וכמות המילואים השנתית? כ-60. כדי לצמצם את ימי המילואים, הוחלט בצה"ל על מאמץ התייעלות חביב במיוחד: בוטלו ימי המילואים הנוספים שמקבל המילואימניק אחרי סיום התעסוקה שלו, כדי להתארגן ולחזור לחיים. כך התכוננה ישראל לאתגר המילואים מהקשים בתולדותיה: האריכה את ימי המילואים, הקטינה את ימי היציאות, קיצצה את ימי החופשה וניצלה את צווי ה-8 עד תום ומעבר.
כדי להוסיף דובדבן על הקצפת, לוחמי מילואים רבים מקבלים עכשיו מתנה לחג: חוב של אלפי שקלים לביטוח הלאומי, לאחר שחישוב המשכורת החדש והפגום של האוצר מצא ששילמו להם משכורות גבוהות מידי, שלא באשמתם או בידיעתם.
לצה"ל יש פתרון טוב יותר, והוא כבר ביקש אותו מהממשלה: הארכת השירות הסדיר בארבעה חודשים. אבל הממשלה שפעלה לאורך המלחמה למען השתמטות המונית, מפחדת מהזעם שיעורר המהלך הזה. וכך הגענו לפתחה של מלחמת לבנון הרביעית. כשחיילים סביבי, מהטובים ביותר שהכרתי, פורשים כעת לביתם כדי להציל את חיי המשפחה שלהם. כשהזעם על המערכת הגיע לשיאים חדשים והאמון לתחתית.
דבר אחד משותף לכולנו: אנחנו רוצים לשמור על ישראל, להלחם באויב ולנצח. לא פחות, ובכל הגזרות. כל כך עצוב, טיפשי ומקומם, שהנהגת ישראל עושה הכל כדי שנוותר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו