בין שווארמה לנ"ט: המציאות הבלתי אפשרית של מי שנשארו בגבול הצפון

עשרה ימים לאחר 7 באוקטובר הגענו לצפון שפונה מתושביו לחלוטין. חיזבאללה ירה נ"ט כמעט לכל יישוב על קו הגבול הנטוש מאזרחים, צומת תל חי הפך לעמדת מגננה עם בטונדות המוצבות לגובה עצום.

בקריית שמונה ליד מגרש הכדורגל, בלב העיר, עמדה מחלקת טנקים. 25 אלף מתושבי העיר היו מפוזרים בבתי מלון שונים בארץ. מטולה היתה שטח צבאי סגור, וניתן היה להיכנס אליה רק בשעות הלילה במשמעת חושך, או עם ליווי צבאי. איש לא היה במושבה, חלק מהבתים היו מופגזים, הרוסים, מפויחים. מכוניות שרופות מפוזרות ברחובות המושבה, זכר להתקפות נ"ט קטלניות.

הצפון, לראשונה מאז קום המדינה, היה סגור, שומם, עצוב ומדכא. סוריאליסטי היה לראות את האריה השואג, סמל קרב תל חי לאחיזה הרואית בשטח ולעוצמה עם הראש כלפי מעלה המסמל כוח וניצחון, שנראה כה בודד ומייאש.

עם תום מבצע "חיצי הצפון" הכריז הדרג המדיני שמחצנו את חיזבאללה, שהאיום הוסר. ב־10 בנובמבר 2024 הכריז שר הביטחון ישראל כ"ץ: "ניצחנו את חיזבאללה, עכשיו תפקידנו להמשיך בלחץ ולממש את פירות הניצחון". שר האוצר בצלאל סמוטריץ' אמר בפברואר 2025: "תושבי הצפון יכולים לחזור בשלום לביתם".

שנתיים וחצי חלפו, מארס 2026, הצפון ירוק מתמיד בתקופה שהאביב מבצבץ לו בכל פינת נוף. 90 אחוזים מהתושבים בגליל חזרו לבתיהם, העצים במטעים פורחים. פריחה ורודה מסביב למטולה עם מראה מרהיב, מול ההריסות מעבר לגבול בכילא ובעדייסא, ו...חיזבאללה, למרות הבטחות הניצחון, עדיין כאן. יורה, מנסה להתיש, משאיר את הצפון ללא תיירות, אבל עם לא מעט שפיות, יצר חיות ואופטימיות קטנה מעבר לפינה.

עם זאת, כל זה גם מהול באותם חשש וחוסר אמונה - שמה שהיה הוא גם שיהיה. שמדובר בעוד סבב, לא בהכרעה או בניצחון. הוויכוח בין תושבי הצפון מה הפתרון הנכון והמוצלח - גם הוא נשאר נצחי.

"יש גם כאלה שלא יחזרו"

קריית שמונה, צהרי היום. יש מכוניות על הכביש, מחציתן של אנשי צבא, היתר של מקומיים. בשדרות תל חי, מדד החיים של העיר, חלק מהחנויות סגורות. במדד מקומות האוכל היחס נוטה למלאים יותר יחסית, אך היחס של אנשי צבא אל מול אזרחים הוא חד־צדדי.

ישבנו בשווארמה של האחים ממן (מומלץ ביותר), המקום שנפגע מטיל ישיר בנובמבר 2023 ונפתח מחדש לפני פחות משנה. אסף, אחד הבעלים, מספר כי זה שונה הפעם, אבל קווי הדמיון מזכירים לו מבצעים ומלחמות עשרות שנים אחורה.

"עברנו פה הכל: מחבלים שהגיעו, קטיושות, מה לא. אבל נשארנו פה ואנחנו אוהבים את העיר. אחרי 7 באוקטובר העיר היתה מתה. נשארו פה אולי 3,000 איש, הכל היה נטוש, מת. לפני שנה אמרו לתושבים לחזור. יש כאלו שהגיעו למרכז ולא חזרו, אולי גם לא יחזרו אף פעם. אבל הפעם מי שכאן - נשאר כאן. זה גם אהבה למקום וגם - כי לאן נלך? כל המדינה עם טילים".

כשאנחנו יושבים אנחנו רואים את מח"ט גבעתי עושה לרגע הפוגה מהקו ומהעבודה המתישה והאדירה עם הלוחמים שלו, ולוקח נשימה קצרה של חיים. עשרות מילואימניקים יורדים לטעום קצת אוכל אמיתי, ולא רק מנות קרב במוצבים ובשטח.

"הייתי פה ב־2023, אני בסבב חמישי", אומר לנו אחד המילואימניקים הקרביים. "זה שונה, יש פה אנשים, גם בקיבוצים יש אנשים, וזה אומר המון עבורנו. אתה נלחם עבור האנשים האלו שיישארו פה. הגעתי ל־450 ימי מילואים בשנתיים, שלוש בנות בבית שלא הולכות לבית הספר בגלל המלחמה, אבל כאן אני מבין מעולה מה המשמעות שלי ושל החברים שלי. זה נשמע כמו קשקוש שלי, אבל זו האמת. אנחנו מרחיקים את המנוולים האלו מהגבול. זה לא מה שהיה לפני שנתיים. אני חייל קטן, ואני אומר לך בוודאות שזה לא אותו חיזבאללה. אבל מספיק שתהיה לו הצלחה אחת קטנה - וכל התמונה פה תשתנה".

"אילו חיים אלה לצעירים?"

בשולחן יושב איתנו שמעון עמר, בעל הפלאפל הכי מפורסם וטעים בקריית שמונה ובאזור. עמר היה מאלו שלא עזבו לרגע את העיר מ־7 באוקטובר. הוא נשאר בעיר והאכיל חיילים וצוותי צילום כשהכל כאן היה סגור. אשתו, בתיה, מנשות החינוך הבכירות והוותיקות, עזבה לנהל בית ספר מאולתר לילדי העיר בסינמה סיטי בגלילות. כעת היא פה, לא עזבה ונשארת בעיר.

"מתוך 26 אלף איש יש פה כרגע בערך 14 אלף", היא אומרת. "שליש לא חזרו, בעיקר צעירים. גם הילדים שלי נשארו במרכז, אנחנו יושבים מרגע שמגיעה החשיכה ועד הבוקר במרחב המוגן שלנו. זה סיוט, אילו חיים אלה לצעירים? מה אפשר להציע להם ככה?"

שמעון מצטרף לשולחן. יש לו ביקורת גם על חבריו, תושבי העיר. "הפוליטיקאים רק מדברים, לא עושים כלום. לי יש ביקורת גם על החברים שלי פה וגם על חלק מתושבי העיר, שבסוף באים ומצביעים עוד פעם אותו דבר למה שלא עבד, והכל בגלל שמפא"י דפקה אותם לפני 60 שנה. די, זה מת. מי דופק אותנו פה כבר כל כך הרבה שנים? לא אכפת להם מקריית שמונה, זה מצטלם טוב במלחמה. עשו פה ישיבת ממשלה, זה הצטלם יופי לתקשורת - איפה הם נעלמו?"

כוס קפה מטר מהגבול

מקריית שמונה עלינו למטולה. הדרך הקצרה בין שני היישובים היא מהיפות בארץ. הדרך מתפתלת, מצד ימין של החלון מפל התנור ופריחה אינסופית ומשמאל - מטעי נקטרינה ואפרסק בפריחה ורודה מרהיבה שמופיעה תמיד בחודש מארס.

הדרך "נקייה" - ללא כוחות צבא. שער היישוב שהיה מאויש על ידי מחלקת הכוננות, נראה כמו שער של יישוב ולא של מוצב צבאי. אבל זה מעט מטעה.

בשונה מקריית שמונה, מטולה נדמית ריקה יחסית. יש בה חיילים שמורגשים היטב, צוותי טלוויזיה זרים ומקומיים שהסתובבו ברחובות חסרי הכבישים, זכר ל"חיצי הצפון" שבו המושבה טווחה וישבו בה פלוגות טנקים שהחריבו חלק מהתשתית. נמצאים פה גם פועלים זרים שלא מפסיקים לרגע את העבודה החקלאית.

ויש פה גם שפיות - כמה תושבים שנשארו, גרעין תורני־ציוני עם 25 משפחות שעבר להתגורר במטולה דווקא בתקופה הזו (וכמובן מייצר חילוקי דעות אצל ותיקי המקום), המכולת היישובית שפתוחה והיא במרחק נגיעה מאל־חיאם הלבנוני. גולת הכותרת היא "קפה בלה". בלב המושבה המקסימה בתוך מבנה יפהפה מגישים הפוך נהדר, קרואסון שוקולד, דניש וסינבון שכאילו נאפו בגן העדן של המתוקים.

ישב שם זוג צעיר שבא לטייל ולהרגיש את הצפון. "אנחנו לא מפחדים להגיע, בכל הארץ יש מלחמה ואנשים יוצאים. הצפון מדהים. שמחנו לראות שיש פה אנשים, וזה מרגיש לנו הכי ישראלי לאכול ב'קפה בלה' במטולה מטר מהגבול".

הבעלים (שגם המכולת המקומית בבעלותו) מספר לנו כי המקום מלא לא מעט במשך היום. "אנשים באים. יש פה לא מעט מילואימניקים שבאים לנשום, יש תושבים שנשארו. אנחנו בסדר גמור, לא מסכנים".

בזמן שאנחנו לוגמים מהקפה, מנסרת את האוויר אזעקה קצרה - ללא שום התרעה כמובן. יירוט, וממשיכים הלאה עד לאזעקה הבאה שגם היא תגיע.

בתוך הכאוס מקבלים לעיתים את הסצנות הכי בנאליות של החיים עצמם. שעות הערביים מתקרבות לקיצן, ועוד מעט יורדת החשיכה. בחורה צעירה עם שני גורי כלבים יוצאת מהקפה להשלים את הסיבוב איתם: "תכף חושך, כוננות, אזעקות - ואז יום חדש והכל מההתחלה".