אתמול בערב עמדנו בעמדת תצפית על גבול לבנון וצפינו בהר געש של אש שנורה לעבר ישראל.
זה היה רגע מטלטל עבורנו כלוחמי מילואים בגבול הצפון. היינו בשטח ולכן לא מחוברים לאמצעי התקשורת ולשיח סביב ירי מסיבי צפוי של חיזבאללה. בערב, בזמן שהיינו בעמדת תצפית מצוינת לעבר לבנון, הר הגעש התפרץ.
עשרות רבות של טילים נורו לעבר ישראל, חלקם בצרורות צפופים ממשגרים רבי־קנים. במקביל לירי התלול־מסלול צפינו גם בעשרות כתב״מים חודרים לשטח ישראל.
השמיים התמלאו בכדורי אש. האדמה רעדה. מערכות ההגנה האוויריות של ישראל יירטו כמעט את הכול. אבל עוצמת האש הייתה אדירה והשאירה בי הרבה מחשבות.
דבר אחד היה ברור לנו מהעמדה שבה עמדנו: חלק גדול מהשיגורים הגיעו מעומק לבנון, מעבר לליטאני. לכן רצועת ביטחון עד הליטאני לא באמת תמנע את הירי -היא רק תכניס את צה״ל שוב ללחימת גרילה בשטח אויב כשהוא סטטי, בדיוק הסיטואציה הקשה שגבתה מצה״ל מאות חללים בשנות ה־80 וה־90.
חברים מימין מציעים כי רק כיבוש שטח יכול להיות פתרון לביטחון תושבי הצפון. קוראים לכבוש את דרום לבנון ולייצר אזור חיץ. חברים משמאל מדברים על חיזוק צבא לבנון. ההיסטוריה מלמדת אותנו ששני הצדדים טועים. אי אפשר להחזיק רצועת ביטחון לאורך זמן. ישראל הקטנה לא יכולה להחזיק שטחי אויב בכל החזיתות. כבר היום ישראל למעשה מחזיקה רצועות ביטחון בעזה ובסוריה.
הקריאה להחזיק שטח עצום נוסף בלבנון פשוט לא ריאלית, במיוחד בהתחשב בכך שניתן לפגוע בישראל גם ממרחקים גדולים בהרבה. ומצד שני, כמובן שכולנו היינו שמחים שצבא לבנון ייקח אחריות ויילחם בחיזבאללה בשבילנו. אבל זה פשוט לא קורה. וכנראה שלא יקרה ללא הסכם מדיני מקיף. ולכן המסקנה בעיניי אחרת.
ישראל לא יכולה לכבוש את דרום לבנון לנצח אבל גם לא יכולה להרשות לעצמה לחיות תחת האיום הזה. הדרך היחידה קדימה היא לחימה עצימה ומתמשכת בחיזבאללה עד לשבירת כוחו, ובמקביל התחלת מהלך מדיני מול ממשלת לבנון שיבהיר כי המשך שליטת חיזבאללה בדרום לבנון יביא עוד ועוד עימותים.
צה״ל יודע איך לשבור את חיזבאללה, עשינו זאת במערכה הקודמת. השאלה היא האם הדרג המדיני יאפשר זאת. ולגבי התהליך המדיני: אני מאמין שלאחר המערכה באיראן, ארצות הברית יכולה להוביל להסכמים מרחיקי לכת במזרח התיכון, כולל בין ישראל ללבנון.
--
הכותב שירת מאות ימי מילואים מאז 7 באוקטובר
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו