"אין לנו זמן התרעה, וצריך להתרגל לזה": המשפחות שבחרו בצפון בשיא המלחמה

חלקם עזבו ערים במרכז ובירושלים, אחרים עזבו קהילות ביהודה ושומרון - וכולם הגיעו לצפון מתוך בחירה. הם עשו זאת מתוך ציונות ותחושת שליחות, כדי להפריח את גבול הצפון שאחרי המלחמה. כולם ביקשו לגדל ילדים קרוב לטבע, בתוך קהילה קטנה.

הם הגיעו בקיץ האחרון, אלא שזמן קצר אחרי שהשתקעו ביישובי הגדר - הם פגשו את המציאות הביטחונית של הגבול בפעם הראשונה: ללא זמן התרעה, עם ילדים שגדלים ליד הממ"ד ועם הידיעה שמעבר לגדר חיזבאללה עדיין שם, במרחק ירי נ"ט לביתם. אבל לצד האתגר הביטחוני, התושבים החדשים נתקלו גם במציאות של מגורים בפריפריה הרחוקה, המשפיעה על כל תחום בחייהם.

"האתגר הוא הפריפריה"

"גילינו שהאתגר הוא לא אצבע הגליל, אלא הפריפריה הרחוקה", אומר תושב חדש שביקש להישאר בעילום שם. כשהוא נקרא לשירות מילואים, משפחתו עזבה את הצפון כדי לא להישאר לבד. "זהו אתגר אזרחי שנוגע בכל רובדי החיים. עד שלא גרנו כאן לא ידענו עד כמה הפער הזה גדול - בחינוך, בבריאות, ברווחה, בתחבורה, בתרבות ובתעסוקה".

לדבריו, גם המצב הביטחוני הפתיע אותם בעוצמתו. "לא חשבנו שאין חיזבאללה, אבל לא חשבנו שיהיו פגזי נ"ט ישירים במרחק כל כך קרוב. פתאום התברר שיש. כואב לנו ברמה האישית שהיינו צריכים לעזוב, גם אם רק באופן זמני. אם היינו יכולים היינו נשארים".

לדבריו, במשך תקופה ארוכה היה ברור לתושבים שחיזבאללה מתעצם בכפרים שמעבר לגבול. "צה"ל ראה וידע, אבל מסיבות של מדיניות לא פגעו בהם. זה מתסכל כשאתה גר במטולה ורואה בעיניים מה קורה מעבר לגדר".

"המושבה יפה מאוד"

במטולה עצמה נשארה גם משפחתה של תחיה שטמר, אם לעשרה שעברה לשם משומריה שבחבל לכיש. "אנחנו נשארנו במטולה", היא מספרת. "אם יש אזעקה, הילדים הולכים בנחת לממ"ד. הם כבר רגילים. בעלי מחנך בקריית שמונה, ואני עצמאית, נוסעת בכל שבוע לירושלים לעבודה. עוד לא הצלחתי להעביר את העבודה לצפון".

הילדים, היא אומרת, דווקא הסתגלו מהר. "הם אלופים. אחרי הקורונה ואחרי המלחמה הם פשוט גמישים. הם ישנים בממ"ד וממשיכים לישון כשיש אזעקה. הם אפילו לא תמיד יודעים שיש אזעקות".

ובכל זאת, מטולה של אחרי המלחמה שונה מאוד מזו שהיא דמיינה. "לא ציפיתי שהרחובות יהיו כל כך ריקים. זו מושבה יפה מאוד, הרבה יותר יפה ממה שחשבתי, אבל אני מקווה שעוד אנשים יחזרו ושהרחובות יתמלאו".

"אין בית חולים"

גם יפעת שוורץ־טרובלוס, שעברה עם משפחתה מירושלים לקיבוץ יפתח, לא תכננה להיתקל במלחמה כל כך מהר. "ידענו שתבוא מלחמה, אבל לא חשבנו שזה יקרה כל כך מהר. אנחנו נכנסים לממ"ד, ואנחנו תמיד עם אוזן למה שקורה בחוץ. בן זוגי תמיד נכנס לממ"ד עם אקדח. זאת חשיבה אחרת כשגרים על הגבול.

"נכון שאין זמן לנו התרעה, וצריך להתרגל לזה. הילדים רוצים לשחק כדורגל, ואני חושבת כל הזמן על מה שקרה במג'דל שמס, ומסבירה להם שאי אפשר ללכת למגרש כדורגל. אבל יש פעילויות במקלט. הגן נמצא במקלט, והילדים גם באים זה לזה ונפגשים. נורא מהר הם מזהים ירי מהצד שלנו וירי מהצד השני. הם כבר יודעים מה זה מסק"ר ומה זה תותחים וטנקים. ובכל פעם ששומעים רעש, הקטן שואל אם זה מאיראן או מלבנון".

לדבריה, הקושי הגדול ביותר הוא המרחק מהתשתיות. "בירושלים גרנו חמש דקות משערי צדק. כאן אין בית חולים קרוב. הנסיעות ארוכות מאוד, והמרחק תמיד נמצא ברקע". אבל למרות הכל, היא אומרת, הם לא חושבים לעזוב. "אנחנו יותר רגועים כשהבית רועד מהתותחים מאשר כשהכל שקט".

"תקווה לשינוי אמיתי"

יהודה שילר, שעבר עם אשתו וחמשת ילדיו מעלי למטולה, מתאר תחושה מורכבת. "ידענו שמטולה נמצאת על הגבול, אבל לא חשבנו שהמלחמה תקרה כל כך מהר". לדבריו, לצד הקושי יש גם תחושת עוצמה. "יש אמון שהצבא עושה את מה שצריך כדי להסיר את האיום אחת ולתמיד. יש גם תקווה לשינוי אמיתי בקו הגבול".

גם הוא מצביע על הקשיים האזרחיים של החיים בצפון. "האתגר הגדול ביותר מבחינתנו הוא החינוך, שהוא שונה ממה שהתרגלנו אליו. וגם התעסוקה אצל הרבה משפחות היא אתגר משמעותי, שיכול להשפיע על המחשבה אם להישאר כאן. אם רוצים לפתח את הצפון, זה צריך להיות הדגש".

ובכל זאת, הוא אומר, היתרונות גוברים. "בעיקר הנוף, האנשים והשקט. זה מקום מדהים. האתגר האמיתי עכשיו הוא להביא עוד אנשים. שיחזרו ילדים לרחובות ושיגיעו עוד משפחות".