עולם חדש - וכמה טוב שהוא כזה

קשה להכיל את הפער שבין הביצועים המזהירים החוזרים ונשנים שלנו במערכות האחרונות לבין מי האפסיים הישראליים ביומיום. לא ניתן להסביר איך פעם אחר פעם אותה מדינה מצליחה לשבור כל שיא אפשרי, בעוד בשגרה הדברים לא תמיד משתקפים, שלא לדבר על המחדלים ועל הקונספציות המעוותות שלופתות אותנו זה שנים. אבל דבר אחד ברור ללא ספק: בעם הזה היושב בציון ישנן תכונות יוצאות דופן, שאין כמותן היום בעולם.

המערכה הנוכחית החלה בעוד מהלך מודיעיני, מבצעי ומדיני עוצר נשימה. אנחנו יודעים מעט על פרטי בישול המהלומה הקטלנית שתפסה את חמינאי ומועצת הרשע שלו בהפתעה, אבל מה שאנחנו יודעים שייך לז'אנר הכי יצירתי ודמיוני של תסריטי האקשן ההוליוודיים. תסריטים שעל פניהם נראים מופרכים במיוחד, חסרי קשר למציאות.

אבל החיילים, הקצינים ובעלי התפקידים במערכות הישראליות שוב עשו את הבלתי מציאותי. מעבר למבצע הביפרים, דרך חיסול נסראללה ועד לכל אחד מההישגים המבצעיים והמודיעיניים שקשה כבר לספור ולהכיל. וכן, גם שיתוף הפעולה חסר התקדים עם הממשל והצבא האמריקניים הוא הישג נדיר וראוי לציון, שרשום במידה רבה על שמו של בנימין נתניהו.

הפליאה לא נעצרת בביצועים הצבאיים והמדיניים. כשנמצאים בחו"ל ומביטים על הארץ מבחוץ בעיתות שכאלו, מקבלים פרספקטיבה מעניינת, בהירה יותר. כי מדינת ישראל והציבור הישראלי מתנהלים באופן כמעט הפוך מהעולם - מפגינים קור רוח ונחישות מול בלבול והיסטריה. מחו"ל הכל נראה אפוקליפטי וכאוטי - האזעקות, הטילים, החרדה המתמדת - ואכן זה המצב במדינות אחרות שנמצאות תחת התקפה עכשיו.

אבל השיחות לישראל פשוט מעודדות: מדינה שלמה מתנהגת, באופן כללי, בקור רוח ובתבונה תחת אש, והיא אפילו לא שמה לב לזה. טילים, חרדה, שיבוש השגרה ונפגעים, הטייסים וכוחות אחרים בעומק האויב - השגרה נמשכת והנחישות מוחלטת. למעט שולי שוליים, אנחנו אגרוף של שלמות ועוצמה.

אפילו העובדה שכ־100 אלף ישראלים שהו בחו"ל עם פרוץ המלחמה היא חלק מההתמודדות השפויה וקרת הרוח שלנו. רוב מי שקנו כרטיס בחודשים האחרונים ידעו שתיתכן התקפה אמריקנית על איראן בכל יום, על כל מה שמשתמע ממנה. הם הבינו שהם עלולים להיתקע לזמן מה מחוץ לבית, ולמרות זאת הם בחרו לנהל את חייהם ללא היסטריה, לצאת לחופשה או לעבודה, ללא ספקולציות על מה שמתחולל במוח של דונלד טראמפ.

זו הדרך השפויה והתבונית לשרוד ולפרוח במציאות שלופתת אותנו כבר כמעט 150 שנה. כי אנחנו למודי פרעות ומלחמות: בעת שאמא שלי נולדה ב־1929 בביה"ח שערי צדק בירושלים, הפצועים מהפרעות בחברון הגיעו לבית החולים. היא יצאה לאוויר העולם מצוידת בתובנות מציאותיות לחיים. כך כולנו מתורגלים ומחושלים, ובמיוחד מאז 7 באוקטובר - חסרי אשליות.

וכידוע, העמידות לא מכרסמת ביצירתיות. הכלכלה שמשגשגת דווקא בעת המלחמה הארוכה, ההייטק, העולם החינוכי והתרבותי. וילה אמיתית בג'ונגל העולמי, ולא רק זה המזרח־תיכוני.

עיתות שכאלו עוזרות להתבונן גם פנימה ולהסיק מסקנות, והמסקנה הראשונה המתחייבת היא שנשלים קצת יותר עם עצמנו ונחסוך בהלקאה עצמית. שנבין עד כמה אנחנו טובים בהרבה ממה שאנחנו חושבים על עצמנו. ומסקנה שניה מחייבת לצמצם את הרעל שאנחנו מפיצים נגד עצמנו ביומיום, ואפילו קצת בתוך המלחמה. ההשחרה וההתקפה ההדדיות ברשתות ובאולפנים - נא להרגיע. לחיי העם הזה, וכמה טוב שהוא כזה, בייחוד כשהוא בצד המואר שלו, כמו בשבועיים האחרונים.

האופק שאחרי המלחמה

מדברים ללא קץ על המזרח התיכון החדש שיתהווה אחרי המלחמה הזו. בינתיים הכל מוקדם, ותלוי במידה מכרעת במידת ההצלחה לרסק את המשטר האיראני ולווייני הטרור שלו.

אבל ברור שהמזרח התיכון ויחסי הכוחות בין המעצמות עומדים לעבור שינוי משמעותי. ישראל שאחרי המלחמה הזו - בתקווה שלא נעצור מוקדם מדי - תשתבץ בשותפות אינטימית עם הממשל האמריקני, כזו שמוקנית רק למי שאכלו מאותו המסטינג בשוחות. סוג השותפות שהיתה לארה"ב ולבריטניה אחרי מלחמת העולם השנייה, ואבדה עם השנים. ואם המלחמה תירשם כהצלחה בציבור האמריקני - יהיו לכך גם השלכות הסברתיות דרמטיות.

הברית עם איחוד האמירויות, שעמדה יפה לפני המלחמה, סביר שתתחזק עוד יותר, וגם היא תעבור סוג של הבשלה וחיזוק. ובנוגע לסעודיה, כפי שלא צפינו את פניית הפרסה שיורש העצר עשה אחרי 7 באוקטובר לעבר המחנה הסוני העוין, קשה לדעת לאן הוא ינווט עכשיו. אבל קשה להניח שהמתקפה האיראנית על הנפט ועל המלונות בריאד, בדובאי, בבחריין ואפילו בקטאר לא תותיר סימנים.

כך, החיבור האמריקני־ישראלי, לצד הברית האסטרטגית החשובה עם הודו, יחד עם שותפות עם יוון, קפריסין והאמירויות, מאותתים על מעין עולם חדש. שלא לדבר על התחזקות הידידים שלנו באירופה ובאמריקה הלטינית. והכל ברקע דלדול נוסף בהשפעת מדינות תועות, מעצמות מפתח לשעבר, כמו צרפת ובריטניה.

אגב, ברור איפה נמצא חמאס גם במערכה הנוכחית - עמוק במחנה האנטי־אמריקני, אבל גם בזה שמפציץ את דוחא, ריאד ודובאי. קשה להאמין שלא יהיו לכך השלכות. חשוב גם לשים לב לשתיקת רמאללה: אבו מאזן וחבורתו לא מתייצבים לצד הפטרונים והמממנים שלהם במפרץ, וגם לא לצידה של ארה"ב. אפילו לא לטובת הבוסים של "אל־ג'זירה", שמרעילה את העולם עבורם ללא הרף. ומה לגבי הסולטאן ארדואן - דומה שהידידות החמה עם הנשיא טראמפ וכינון הציר החדש עם סעודיה חטפו מהלומה.

כל אלו מציבים לישראל שלל של הזדמנויות, שיכולות להציב את המדינה במקום שונה וחזק בהרבה מכל מה שחווינו מאז קום המדינה. הכל, כמובן, תלוי בשורה התחתונה של המלחמה. אבל ביום שאחרי הקרבות תיפתח לה מערכה מאתגרת וחשובה, מבטיחה במיוחד.

אל על לא איתנו

גם את הטור הזה אני כותב מהגולה הלא דוויה בארה"ב. הטיסה המתוכננת שלי חזרה ארצה בוטלה, מסיבות ברורות ומובנות. אבל אחרי שהשמיים נפתחו, החזרה שלי למשפחה ולחיים הרגילים תתעכב ביום, כי אל על לא שותפה למאמץ הלאומי. רק מכיוון שהחברה, שהיתה פעם לאומית, לא טסה בשבת גם בנסיבות החירום הנוכחיות.

אני לא יודע מה גבר, החשש מהלקוחות החרדים או שמירת השבת של בעל השליטה, אבל התוצאה מאכזבת ומקוממת. מי שלא מבין כמה קריטי שאזרחים ישראלים יחזרו להיות עם המשפחות שלהם באזעקות ובממ"ד, להבטיח שהקריעה שלהם מהבית תהיה קצרה ככל האפשר, לא באמת איתנו. הבעלים והמנהלים של אל על נכשלו במבחן הנאמנות היהודית־ישראלית הבסיסית.

ורק לא מובן איפה שרת התחבורה, ומדוע היא לא מפעילה את מניית הזהב הממשלתית. גם עכשיו גוברים שיקולי מרכז הליכוד והקואליציה?