תחפושת מקורית בחרה השנה לימור סון הר מלך, חברת הכנסת מטעם עוצמה יהודית וסגנית יו"ר כנסת ישראל. ביד אחת אחזה חבל תלייה, ביד השנייה הניפה מזרק עם תרופה. "זה לא משנה אם בזריקה ברעל או בחבלים - העיקר חוק עונש מוות למחבלים", חרזה בסרטון שהעלתה לרשתות החברתיות, וסיימה באיחולי חג פורים שמח לכל עם ישראל.
לו פולחן המוות המחליא הזה היה רק הלצה פורימית, אפשר היה להיגעל ולהמשיך הלאה. אבל הבעיה היא שחברי הכנסת של עוצמה יהודית, בהובלת איתמר בן גביר, הפכו את חבל התלייה לסמל הייצוגי שלהם בימי שגרה, לסיכה המוצמדת לדש החליפה, לסמל המודפס על כובע.
בשורות הבאות, נניח בצד את השאלה כבדת המשקל אם נכון לגזור על מחבלים עונש מוות, ונעסוק דווקא בסמנטיקה, באריזה שבה בחרה מפלגת עוצמה יהודית לעטוף את הקמפיין. כי לפעמים השפה והסמל הם־הם המהות.
בזכות האחיזה בחיים
האם יש משהו יהודי בסמלי ההרג הללו? האם היהדות הניפה או הבליטה בעבר סמלי מוות? או שמא הסגנון האכזרי, גולגולות וכלי מלחמה, שמור בטאבו לצוררי העם היהודי?
בין סמלי היהדות הבולטים אפשר למצוא את המנורה, סמל שמפיק אור ולא רוע, ואת המגן דוד, שהיה חרוט על המגינים של לוחמי דוד המלך. כן, כן. מגן - לא חרב, סודה של עוצמה יהודית עתיקה. במקורות היהודיים ניתן למצוא גם סמלים תוקפניים יותר, כמו אריה, אבל חיית הטרף לא מצוירת כשטרפה בין שיניה, ולרוב עם ישראל משול דווקא לגור אריות חמדמד.
בהחלט יש במקורות ביטויים אכזריים וקשים, למשל הפסוק בתהילים: "בת בבל השדודה, אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו, אשרי שיאחז וניפץ את עוללייך אל הסלע". ואפילו יש אלתרמן מפורש: "את המן תלו על עץ גבוה, את ויזתא על עציץ" - שורה בתוך שיר מצחיק על עדלאידע בעפולה שהוצאה מהקשרה המקורי והפכה לסלוגן קופצני, ולמען האמת - מעורר סלידה.
אבל בגדול, היהדות לא שייכת לז'אנר חובבי הפלסטיקה של המוות. הזוועות שפגשנו לאורך ההיסטוריה לימדו אותנו כי לעולם לא נצליח להתחרות באכזריות של מבקשי רעתנו, ולכן הנקמה המתוקה ביותר, זו שבאמת כואבת לשונאינו, היא האחיזה בחיים. לחגוג פורים בין הטילים והמקלטים, לחבק ילד, לטעת עץ, לחרוש שדה, להקים בית - כך נראה ניצחון לדורות.
אני לא חיה באשליות. ברור שאת הניצחון הזה אי אפשר להשיג בלי לרדוף, למגר ולחסל את הקמים עלינו לכלותנו. אבל השאלה היא מה המניע שלנו. האם כשאנו נאלצים להניף את החרב אנו ששים על סבלו של האויב, או שמחים על הצלתנו שלנו?
העיסוק של לימור סון הר מלך וחבריה בפלסטיקה של סוגי המוות עורר בי אסוציאציה לפיוט "ונתנה תוקף", שאנו שרים בחיל וברעדה ביום הכיפורים: "מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת. מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ. מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ, מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה. מִי בָרָעָב וּמִי בַצָּמָא. מִי בָרַעַשׁ וּמִי בַמַּגֵּפָה. מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה". אנו מונים את הסוף המחריד שעתיד אולי להיגזר על כל אחד מבאי עולם העוברין לפני ריבונו של עולם כבני מרון, ומתחננים לקרוע את רוע הגזירה בלי לשוש על מוות של אף אדם, בלי לייחל ל"מי ברעל ומי בתלייה".
האסוציאציה שלי אינה מקרית. יש קשר בין פורים לכיפורים, ולא רק בדמיון שבין שמות החגים. פורים נקרא על שם יום הכיפורים, כך נכתב בתיקוני הזוהר. פרשנים רבים ניסו לשרטט את הקו המגשר מהותית בין שני החגים. הרב שג"ר הסביר: "דווקא חג הפורים, שעומד בסוף של החגים ושאינו יום טוב, מושווה לחג הגדול ביותר, ליום הכיפורים. הסוף קשור להתחלה, כמו במעגל שהנקודות הרחוקות שלו הן־הן הקרובות ביותר - נעוץ סופן בתחילתן. פורים, החג הגשמי והגופני ביותר, קשור ואחוז דווקא בכיפורים, החג הגבוה והרוחני ביותר".
גם בפורים, חג של פריצת גבולות ושל הלצות, וגם בשיאה של מלחמה צודקת שבה אנו מכים את אויבינו, עלינו לזכור את המהות שלנו כעם - לקדש את החיים, ולא להלל את המוות.
אהבת הארץ - והאדם
את תופעת חבל התלייה של עוצמה יהודית אי אפשר להבין לעומקה בלי לדבר על תמונת הראי שלה: יהודים יפי נפש שכואבים ובוכים את סבלו של האויב, ושלא מפסיקים להאשים את ממשלת ישראל ואת לוחמי צה"ל בפשעי מלחמה. גם זו רעה חולה.
במידה רבה, אפשר לראות את שתי התופעות האלה כריאקציה זו של זו. אלה מקצינים לכאן, אלה מקצינים לשם. ולדאבון הלב, נדמה כי דווקא הקולות הקיצוניים הללו הולכים ונשמעים ומתחזקים בקצוות של המחנות.
אלה וגם אלה הם קולות לא בריאים, קולות של גלות. הקול האחד הוא קולו של היהודי הגלותי, זה שהיה רגיל במשך אלפי שנים להיות הנרדף והסובל, ושלא מסוגל כיום להיות בעמדת הרודף, גם כשמדובר במרדף צודק. הקול השני הוא קולו של היהודי שספג בגלות את אכזריות אויביו וכעת מנסה לחקותה.
כמה אנו זקוקים כיום לקול אחר. קול של דרור, קול של שיבת עם לארצו, קול שיודע להילחם ברוע עד חורמה, בעוז, בגבורה ובענייניות. קול שבעיני רוחו, בשפתו ובסמליו שאיפה לטוב. קול שמסוגל לחבר בפשטות בין פטריוטיות ואהבת העם לבין כבוד ואהבת אדם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו