חברי קיבוץ כיסופים החלו אתמול לפנות את הקראווילות שבהן גרו בעומר ולחזור הביתה - לאחר קרוב לשלוש שנות נדודים בין מלונות ים המלח ליישוב. בחודשיים הקרובים צפויים כ־95% מחברי הקיבוץ לשוב להתגורר בו - חלקם בבתים ששוקמו, אחרים במבנים זמניים או בקראווילות. גם הפעם, כמו בזמן הפינוי בעקבות טבח 7 באוקטובר, החזרה מתבצעת תחת אזעקות ובתחושת חוסר ודאות.
כ־30 משפחות צעירות כבר הקדימו ושבו. רבים מהצעירים משרתים בכיתת הכוננות או עובדים בשדות, והיה להם חשוב שהילדים יהיו לידם. גם העובדה שתלמידי הקיבוץ לומדים במועצה האזורית אשכול, שם זכו למעטפת רגשית מותאמת, חיזקה את ההחלטה. בעומר היה קשה להשתלב, באשכול הבינו את הכאב בלי הסברים.
האסון שחירב הכל
כמעט כל בתי הקיבוץ נפגעו ב־7 באוקטובר, וחלק ניכר מהם נהרס כליל. במהלך חודשי המלחמה פונו שרידי ההרס. "לא משדרגים - רק מתקנים", אומר בני, חבר הקיבוץ, "אבל למרות הכל חוזרים הביתה".
בלב הקיבוץ יוקם מתחם הנצחה לזכר 13 מתושבי הקיבוץ שנרצחו, ובהם החטוף החלל שלמה מנצור ז"ל, שישה עובדים תאילנדים ויותר מ־40 חיילים שנפלו במקום. אחד הממ"דים, שבו נרצחו איוון אלרמנדי ודפנה ברקוביץ', יישמר כחלק מהזיכרון.
שלומית עוזי, אם לחמישה וסבתא לשמונה, חיה בכיסופים 12 שנה. יום לפני הטבח חגגו לה יום הולדת 60. למחרת, ב־6:29, נשמעה אזעקה. "חשבנו שזה עוד סבב. מהר מאוד הבנו שזה משהו אחר", היא משחזרת.
שבעה בני משפחה הצטופפו בממ"ד שעות ארוכות. "בלילה פרשנו מזרנים והפכנו את החדר למיטה אחת. ירו על הבית מכל הכיוונים. פחדנו לפתוח את הדלת גם כשצעקו 'צה"ל'". הם יצאו יחפים, בפיג'מות, ועברו דרך קיבוץ רעים לאילת, לים המלח - ולבסוף, כאמור, לעומר.
שלומית עוזי: "אני חוזרת בפחד גדול. אם היתה לי אפשרות להתחיל במקום אחר - אולי הייתי שוקלת. אבל כיסופים זה הבית שלי"
כעת שלומית אורזת שוב. "תאמיני לי שאני חוזרת בפחד גדול. אם היתה לי אפשרות להתחיל במקום אחר - אולי הייתי שוקלת. אבל בסופו של דבר כיסופים זה הבית שלי. שם החיים שבנינו".
"הקיבוץ עוד יפרח"
גם בן לויס, בן 10, מרגיש את הקרע. הוא השתלב בעומר, מצא חברים וקבוצת כדורסל. "אני קצת מפחד שזה יקרה שוב", הוא מודה, "אבל אני גם מתגעגע לבית".
כיסופים משתקם פיזית - הבתים נבנים, התשתיות חוזרות לפעול - אך בנפש - העבודה עוד ארוכה. הטראומה לא מתפוגגת עם צבע חדש על הקירות, והאזעקות שממשיכות להישמע מזכירות עד כמה הפצע עדיין פתוח.
"השבר באמון עוד קיים", מסכמת שלומית, "אבל אנחנו בוחרים לחזור. אני מאמינה שכיסופים יפרח שוב, עם ילדים וצחוק, עם שמחה שתחזור למלא את השבילים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו