לא רק עניין חוקי: הסכנה האמיתית באי-אכיפת הפוליגמיה בנגב

דוח חדש של מכון ריפמן לפיתוח הנגב מציב תמרור אזהרה: עד שנת 2050 כ-40% ממשקי הבית הבדואיים בנגב צפויים להיות בעלי זיקה פלסטינית, בעיקר כתוצאה מנישואין פוליגמיים של גברים מהמגזר הבדואי עם נשים מרצועת עזה ויהודה ושומרון.

מדובר במגמה מצטברת ורבת שנים, שמשלבת דמוגרפיה, זהות, משילות ואכיפה חלקית, ומעמידה סימני שאלה כבדים על עתידו החברתי והביטחוני של אזור הנגב שסובל עם איוש במשך עשרות קילומטרים שרצופים בפזורות בדואיות.

לפי הדוח, שיעור הפוליגמיה בחברה הבדואית בנגב מוערך בכ-20% עד 35% ממשקי הבית. כ-70%-80% מהנשים הנוספות במשפחות פוליגמיות הן פלסטיניות, וכיום מתגוררות בנגב בין 7,000 ל-10,000 נשים פלסטיניות במסגרת קשרים כאלה.

משק בית פוליגמי מונה בממוצע 10 עד 15 ילדים, נתון שמאיץ את קצב הגידול הדמוגרפי הרבה מעבר לממוצע הארצי. התחזית מצביעה על זינוק באוכלוסייה הבדואית בנגב מכ-286 אלף תושבים בשנת 2023 ליותר ממיליון תושבים ב-2050, כאשר מספר בתי האב הפוליגמיים צפוי להגיע לכ-53 אלף, מהם כ-40 אלף בעלי זיקה פלסטינית.

קשר ישיר לעלייה בפשיעה

הנתונים הדמוגרפיים אינם מנותקים מהקשר רחב יותר של משילות רופפת בדרום: נתונים במכון מצביעים גם על הצפת נשק בלתי חוקי ועלייה חדה בפשיעה וברציחות במגזר הערבי. לפי נתוני המכון, הוברחו לישראל מעל 300 אלף כלי נשק לא חוקיים - ורובם בנגב.

ברקע הנתונים הללו עומדת גם הזירה החינוכית. למעלה מ-75% מהמורים המלמדים את המגזר הבדואי מחזיקים תעודת הוראה מהרשות הפלסטינית, מה שמגביר את האידיאולוגיה במגזר ומקשה על לימוד עברית. כתוצאה מכך, בוגרי מערכת החינוך הבדואים מתקשים להשתלב בשוק העבודה ובלימודים האקדמיים.

בדיונים בוועדת החינוך בכנסת מצביעים על תהליכי "פלסטינזציה" בתכנים ובזהויות בקרב חלק מהנוער, לצד מחסור כרוני במסגרות בכוח אדם ובהשקעה מערכתית. כאשר מערכת החינוך מתקשה לייצר רצף חינוכי יציב והזדמנויות תעסוקה עתידיות, הוסבר בוועדה, הוואקום מתמלא בנרטיבים חלופיים ובתחושת ניכור - קרקע פורייה להקצנה ולזליגה למעגלי פשיעה.

לאחרונה עלתה הצעת חוק של ח"כ פורר בוועדת העבודה והרווחה, שעברה קריאה טרומית ועוסקת בשליחת זכויות של ביטוח לאומי במשפחות פוליגמיות. משמעות ההצעה היא ניסיון לסגור פרצות מוכרות באמצעות הקשחת כללי איחוד משפחות במקרים של פוליגמיה, צמצום תמריצים כלכליים הניתנים בפועל למשקי בית פוליגמיים, וחיזוק מנגנוני הדיווח והאכיפה בין רשויות המדינה כדי למנוע הלבנת מעמד דרך רישום נשים כידועות בציבור או גירושים פיקטיביים. תומכי ההצעה טוענים כי בלי סנקציות אפקטיביות ותיאום בין רשויות, הצהרות על אכיפה נשארות סמליות.

לדברי חגי רזניק, יו״ר מכון ריפמן לפיתוח הנגב: "הנגב אינו מרחב מנותק, אלא אזור שמקיים רצף גיאוגרפי וחברתי עם יהודה ושומרון, כאשר חלק מהפזורה הבדואית מצויה בסמיכות ישירה לצירי תנועה ולמרחבים פתוחים המחברים בין האזורים. כאשר תהליכי פלסטיניזציה חברתיים-משפחתיים משתלבים עם היקפים הולכים וגדלים של נשק בלתי חוקי למעלה מ־100 אלף כלי נשק, היקף שמוערך כשווה ערך לכ־50 חטיבות חי״ר נוצר שילוב מסוכן במיוחד, לא רק בהיבט הפלילי אלא גם בהיבט הלאומי והביטחוני".