"אפילו בארה"ב היה לה שם": העיר שעברה שינוי דרמטי בעקבות המלחמה

רוח קרירה נושבת בין קשתות האבן של רחוב הגלריות בצפת. האבנים העתיקות, שספגו אינספור שפות, צעדים וסיפורים, עומדות כמעט דוממות. פעם האנגלית התנגנה כאן בכל פינה. קבוצות תיירים נדחקו בין ציורי שמן לנופים מיסטיים בסמטאות הצפופות של העיר העתיקה. היום התריסים סגורים, שלטים תלויים על דלתות נעולות, ושלטי "להשכרה" מעטרים חלונות מאובקים.

יוסי דעי פותח את הגלריה שלו לשעות ספורות בלבד. "אני פותח לשעתיים בבוקר, ואחר הצהריים רק אם אני יודע שיש קבוצה", הוא אומר ומביט ברחוב הכמעט ריק. "בכריסמס היתה קצת תנועה, אולי 40 אחוז ממה שהיה פעם. אחרי הקורונה חשבתי שהמצב משתפר, אבל אחרי המלחמה זה נגמר. התיירים לא באים. זה לא רק המלחמה, זה המצב הכללי במדינה".

לדבריו, חלק מהגלריות כבר נסגרו. "רוב מי שנשאר הם בעלי המקום, או כאלה שבעלי הבית הסתדרו איתם. אני לא משלם שכירות אז נשארתי. לפעמים יש קצת תנועה ואתה מקווה שאפשר לעבוד. זה עצוב. לצפת היה שם, אפילו בארה"ב. היו מכירים את הרחוב הזה עוד לפני תל אביב. היום הכול מוזנח. גם משרד התיירות לא פועל לשקם את העיר. כרגע זו אי־ודאות. אני לא רואה את המצב חוזר למה שהיה".

העיר העתיקה יפה כתמיד. הסמטאות, גרמי המדרגות הצרים והנוף שנפתח אל הרי מירון נשארו כפי שהיו. אבל בלי תיירים, היופי מתקשה להפוך לפרנסה. ברחובות בולטת יותר האוכלוסייה החרדית, והאיזון הישן בין חילונים, מסורתיים וחרדים השתנה. כיום מעט יותר ממחצית מ־42 אלף תושבי העיר הם חרדים.

"רואים את זה בבתי הספר", אומר תושב ותיק שביקש שלא להזדהות. "עד לפני כמה שנים היו כאן שלושה בתי ספר חילוניים, עם שלוש או ארבע כיתות בכל שכבה. היום נשאר אחד, עם שתי כיתות. החילונים נוטשים, ובמקומם באים תושבים חרדים". בעיר נבנות מאות יחידות דיור חדשות, ועל פי התכנון היא צפויה להכפיל את מספר תושביה. רוב הרוכשים, כך נטען, הם חרדים.

רועי סופר, בעל סוכנות תיווך הפועל בעיר קרוב ל-25 שנה, מתאר שוק זהיר. "אין הרבה עסקאות. המלחמה הסתיימה, אבל בעלי העסקים בקושי נושמים. זה לא קריית שמונה, אבל גם כאן מנסים לשרוד. לא קיבלנו מענקים כי לא היינו מפונים". לדבריו, רוב הקונים כיום מגיעים מהמגזר החרדי. "יש כוונה להכפיל את העיר, אבל מי שמגיעים הם בעיקר חרדים. אין כאן כמעט השקעות עסקיות. העסקאות הן למגורים".

במדרחוב פעל במשך 36 שנים "קפה בגדד", מוסד מקומי שאליו נהרו גם תיירים. לפני שלושה חודשים החליט הבעלים, יגאל שיטרית, לסגור. "אחרי המלחמה השארנו את המקום סגור כשנה. הבן שלי התעקש לפתוח, השקענו בשיפוץ, אבל רוב הימים הפסדנו כסף. קונים סחורה טרייה ואחרי כמה ימים זורקים הכול. אתה משלם ארנונה והוצאות ואין הכנסות. בסוף החלטנו לסגור". לדבריו, שיפוץ הרחוב לא יספיק. "גם אם ישפצו, צריך שיווק. אחרת זה יישאר יפה וריק".

גם ביקב צפת מורגשת הירידה. קרן אלון, מבעלי היקב, אומרת: "כולנו סובלים מהיעדר תיירות. יש תיירות פנים, אבל אי אפשר לבנות עליה עסק. לפני הקורונה הגיעו לצפת כמיליון וחצי תיירים מחו"ל. בשנים האחרונות אנחנו באירוע מתמשך. שנתיים כמעט בלי הכנסות, ועכשיו אין באמת חזרה לשגרה. בכל אירוע ביטחוני העיר מתרוקנת מתיירים בתוך רגע". לדבריה, בעלי העסקים אינם מבקשים הלוואות נוספות אלא יציבות. "אנחנו לא נסגור. יש בנו אמונה ואידיאולוגיה. אבל קשה".

צפת תמיד היתה עיר של רוח - קברי צדיקים, בתי כנסת עתיקים, נוף ירוק ואמונה. הרוח עדיין כאן. השאלה היא אם היא תספיק כדי להחזיר גם את האנשים.