שנתיים אחרי 7.10: עסקים בקו החזית עדיין ממתינים לפיצוי מהמדינה

שנתיים אחרי מתקפת 7 באוקטובר, עסקים שפעלו בקו החזית בדרום ממשיכים להמתין למענה מהמדינה. אחד המקרים הבולטים הוא של חברת "הזרע" משדרות, שספגה פגיעה קשה בעקבות המלחמה ועד היום לא קיבלה פיצוי על הנזקים שנגרמו לה.

החברה, שפועלת כבר קרוב למאה שנה בתחום פיתוח זרעי ירקות, מחזיקה פעילות מחקר וייצור בדרום ומעסיקה מאות עובדים בישראל, רבים מהם תושבי האזור. לצד הפעילות המקומית, החברה היא חלק מקבוצה בינלאומית צרפתית, מה שמחדד את המשמעות הרחבה של הפגיעה בה לא רק ברמה המקומית, אלא גם בהקשר של השקעות זרות ואמון של שותפים מחו״ל בפעילות בישראל.

ב-7 באוקטובר ולאורך ימי הלחימה הראשונים נאלצה החברה לעצור את פעילותה במפעל בשדרות, שנמצא בקו החזית. מעבר להשבתה עצמה, נפגעה הרציפות התפעולית. עובדים פונו או לא הצליחו להגיע לעבודה, תהליכי ייצור ומחקר שובשו, וגידולים בשדות נפגעו. בתחום הזרעים, כל עיכוב בתהליך משפיע על שרשרת שלמה של פיתוח וייצור, כך שהפגיעה לא הייתה נקודתית אלא כזו שמלווה את החברה גם זמן רב אחרי.

לפי החברה, היקף הנזקים הכלכליים עומד על מיליוני שקלים. חלקם נזקים ישירים של אצוות ייצור שנפגעו והפסדים תפעוליים בעקבות ההשבתה, וחלקם נזקים עקיפים שנגרמו משיבושים בתהליכי הפיתוח ופגיעה במוניטין מול גורמים בינלאומיים. החברה הגישה תביעה במסלול האדום על נזק ישיר ונזק עקיף, אך לטענתה מאז חלף זמן רב מבלי שהתקבלה תשובה ברורה או עדכון על סטטוס הטיפול בתביעה.

התחושה בקרב הנהלת החברה היא של גרירת רגליים ומנגנון שמתקשה לתת מענה לעסקים שנפגעו בקו החזית. בענף הזרעים נשמעת טענה דומה ולפיה מדובר בבעיה רחבה ולא במקרה נקודתי. עבור חברה בסדר גודל כזה, העיכוב המתמשך בפיצוי פוגע ביציבות הכלכלית ומקשה על תכנון קדימה.

מעבר לפגיעה הישירה בעסק עצמו, יש כאן גם השלכה רחבה יותר על הדרום. החברה מחוברת לשרשרת החקלאות המקומית ומספקת פרנסה למאות משפחות באזור. האפשרות התיאורטית להעברת פעילות לחו״ל קיימת תמיד כאשר מדובר בחברה שהיא חלק מקבוצה בינלאומית, וככל שהאי ודאות נמשכת היא הופכת לאיום ממשי יותר. המשמעות של תרחיש כזה היא פגיעה בתעסוקה בדרום, פגיעה בשרשרת החקלאית המקומית ואובדן ידע והשקעות מישראל.

הסיפור של חברת הזרע הוא חלק מסיפור רחב יותר של עסקים שפעלו בקו החזית ב-7 באוקטובר ונפגעו קשות, אך מרגישים שהמדינה משאירה אותם להסתדר לבד. שנתיים אחרי, התחושה בשטח היא שהפיצוי מתעכב, חוסר הוודאות נמשך והעסקים שנשאו על גבם את מחיר הקרבה לגבול עדיין מחכים שמישהו ייקח אחריות.