במקור, המילה זין בעברית המקראית פירושה נשק. המילה מופיעה בתנ"ך בהקשרים צבאיים, ואין לה כל זיקה למובן הסלנגי המוכר כיום. השאלה כיצד עברה המילה גלגול לשוני כה חד עדיין מעסיקה בלשנים.
אחת ההשערות המרכזיות מצביעה על השפעה מיידיש וגרמנית. בגרמנית המילה Schwanz פירושה זנב, אך בשימוש עממי היא משמשת גם כסלנג לאיבר מין זכרי.
דוברי יידיש, שרצו לקלל או לרמוז בצורה מתוחכמת יותר, השתמשו לעיתים במילה העברית זנב כמקבילה מוצפנת. משם, כך לפי ההשערה, קוצר הביטוי לאות ז' בלבד, כמעין קוד פנימי.
התיעוד הכתוב המוקדם ביותר לשימוש כזה מופיע כבר ב־1909. שלמה רובין, מאנשי תנועת ההשכלה בגליציה, כתב על מורהו כי "היה ז… גדול", כשהאות עצמה נותרה כרמז ברור.
לפי דן אלמגור, מהדמויות הבולטות בתולדות הזמר והתרבות העברית, ייתכן שהפופולריות של השימוש התגבשה דווקא בקרב תלמידי גימנסיה הרצליה בתל אביב, שביקשו לעדן ביטויים גסים יותר וקיצרו אותם לאות אחת בלבד.
כך או כך, מה שהתחיל כהצפנה לשונית או בדיחה פנימית הפך לחלק בלתי נפרד מהעברית המדוברת. האות ז' קיבלה מטען רגשי שחורג הרבה מעבר למשמעותה המקורית. היא מייצגת זלזול, בוז או ניתוק, ולעיתים גם קרבה משועשעת בין חברים.
זהו כוחן של מילים, ולעיתים של אותיות. הן לא רק סימנים גרפיים, אלא מיכלים של תרבות, היסטוריה והקשר חברתי.
אז בפעם הבאה שמישהו יזרוק ז' לאוויר, אולי תזכרו שלא מדובר רק בקללה, אלא בפרק קטן ומסקרן בהתפתחות השפה העברית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
