בערב אחד ביישוב עלי ראיתי מה פוליטיקאים לא מצליחים להבין

סתם יום חול. ובשכונת נוף־הרים ביישוב עלי אנשים רוקדים.

בשבע בערב, אחרי יום עבודה — במקום להשכיב את הילדים לישון או לשבת על כוס קפה בסלון, הם כאן: אנשי הייטק וחינוך, צבא ותקשורת, פקידי ציבור ובעלי עסקים. רוקדים.

אני יושבת שם, מתבוננת באיש שלי רוקד וחוגג כאילו זה יום חתונתנו, וחושבת כמה חבל שזר לא יבין את השמחה שעולה על גדותיה כשסיימת דף גמרא, כשסגרת עוד סבב של הדף היומי. בראשי מתנגנות מילותיו של ה”אור החיים” הקדוש מלפני 300 שנה: ״אם היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות שבתורה – היו משתגעים ומתלהטים אחריה״.

ולרגע אני גם קצת עצובה בשביל מי שמעולם לא טעם את המתיקות הזו ולא חווה את הלהט — ושמחה להיות מן המשתגעים.

כבר שנים, בכל בוקר בחמש, החבורה הזאת משכימה קום. לא לריצת בוקר — ללימוד תורה. והיום הם רוקדים כי סיימו את התלמוד הירושלמי. ומחר הם שוב יקומו בחמש, כי בעולם התורה גם אם סיימת — זה אף פעם לא נגמר.

אלפי ימי מילואים מסתובבים כרגע במעגל שמולי. גם אב שכול אחד. השכונה הזו איבדה שלושה בנים במלחמה; היישוב איבד עשרה. כולם כאן איבדו חברים וילדים של חברים מאז 7 באוקטובר. והם רוקדים. כי סיימו ש״ס. כי זה מתוק, וזה מנחם, וזה הופך אותך לשותף בבניית העתיד של עם הנצח. איך לא תרקוד?

ובאותם רגעים ממש, בכנסת ישראל יש מי שעוסק בתורה כמשחק פוליטי. כאילו היא נכס פרטי של מישהו. שרים וח”כים מתראיינים ואומרים “צריך לשמור על עולם התורה” — ומתכוונים לעולם תורה סקטוריאלי. יש ההופכים את התורה קרדום לחפור בו קברים של אחרים, ואינם מבינים שלומדי התורה אינם אליטה; הם עובדי הכור שמתפעלים את הגרעין האטומי הרוחני של עם ישראל.

הם הפועלים, לא בעלי הבית. עובדים אצל עם ישראל — המשמר הלאומי של האוצר שעובר מדור לדור: מפה לפה, במרתפים ובגטאות, בכפרים, בשדות, ביערות ובערים ברחבי העולם כבר אלפיים שנה. אוצר שנשמר בידי ילדים בני שלוש שמלקקים דבש מעל אותיות הא-ב, בידי גאונים שחיברו ספרי מחשבה והגות יוצאי דופן לזמנם, ובידי בחורי ישיבות הלומדים עוד פסקה בין קרב לקרב בחאן יונס ובלבנון.

ב״חוזה האזרחי״ של ״הרבעון הרביעי״, שהושק השבוע לשיתוף ציבור, לימוד התורה מוצב כאתגר לאומי שהמדינה אחראית לו — לא עוד סעיף בהסכמים קואליציוניים. שימור וטיפוח עולם התורה הוא אינטרס משותף ומחויבות לאומית: מוסדר, שקוף, חלק מבסיס התקציב — של כולם ושל כולן.

המשמעות של המחויבות הזאת היא שאי אפשר לחוקק חוק הקובע שיש סתירה בין לימוד תורה לבין שותפות במשימה הביטחונית. אי אפשר להפוך את הפרקטיקה היהודית שהביאה אותנו עד הלום אחרי 2,000 שנות גלות להטבה ייחודית הניתנת לפי סגנון לבוש; לאתנן פוליטי לחיזוק ממשלות; למטבע עובר לסוחר; להזדמנות להתחמק מהגנה על המולדת.

התורה היא של כולנו — מחויבות ועונג גם יחד.

וכל מי שחשקה נפשו מוזמן לרקוד במעגל הזה שמסתובב כבר אלפי שנים.

לא חייבים לקום כל בוקר בחמש, אבל חייבים לקחת אחריות ולהיכנס לשותפות מלאה עם עם ישראל שקם לתחייה בארצו.

—

ניצה פרקש, תושבת עלי, נשואה לפיני, מילואימניק לומד תורה,
ואימא לחמישה מתוכם שלושה לוחמים ולוחמת