הפשיעה בחברה הערבית היא לא כשל תרבותי - היא כשל של המדינה

הייתכן שמפכ"ל המשטרה או שר יטענו לאחריותם של אזרחים יהודים בגין עליית הפשיעה ביישובם? האם יטענו על תרבותם הבעייתית של אותם תושבים כגורם לצמיחת ארגוני פשיעה? ברור לכל שלא. אך הדבר הפוך כאשר האזרחים הם ערבים, כי אז הופכות טענות אלה לבסיס שעליו מושתתת מדיניות המשטרה והממשלה כלפי הפשיעה בקרבם.

כואב לכתוב זאת, אבל הקו המפריד בין הטיעונים והפעילות כלפי הפשיעה הוא לאיזו קבוצה אתה שייך, ולכן שאלת הפשיעה בחברה הערבית היא על אזרחות: אזרחותם של הערבים היא דֶמֶה.

דברי המפכ"לים השונים והשרים הממונים עליהם מאז שהחל גל הפשיעה דומים להפליא. הצהרות המפכ"ל דני לוי דומות לאלו של קודמיו קובי שבתאי, רוני אלשיך ויוחנן דנינו. כך גם כל שרי ביטחון הפנים (למעט בממשלת השינוי), לפחות בעשור האחרון. דבר לא השתנה, חוץ מנתון אחד: התבססות חסרת מעצורים של הפושעים בחברה הערבית.

מדהימה יכולתם המופלאה של בעלי התפקידים בממשלה ובמשטרה לחזור על אותם טיעונים, בלי להרגיש בדל של אחריות למדיניותם - שבעצם השליטה ארגוני פשיעה על החברה הערבית. מה ההסבר ההגיוני לסלחנות שמגלה המדינה למאות אלפי כלי הנשק שבידי עבריינים ביישובים הערביים, או לכך שמקור הנשקים האלה הוא בעיקר מבסיסי צבא?

ההסבר הוא שהמדינה ומנגנוניה יודעים ושולטים על מי שבידיו נשק זה. לא ייתכן שמי שיודעים על הסודות הכמוסים בעולם הערבי, לא יודעים על הנשקים ביישובים שרחוקים כפסע מתחנת משטרה באום אל־פחם או בטירה. גרירת הרגליים בטיפול בנושא לאורך שנים איננה רשלנות או כשל בהבנת הסיטואציה - היא תפיסת עולם מבוססת היורדת לעצם מהות אזרחות ערביי ישראל ומיקומם בתוך המדינה.

הסנטימנט כבר מושרש

כדי לברוח מתובנה ברורה זו, נציגי המדינה פטרו את עצמם כשהעבירו לחברה הערבית ולמנהיגיה הפוליטיים את נטל האחריות בנושא ריבוני של המדינה, ובכך הדהדו סנטימנט שמושרש עמוקות בחברה הישראלית כלפי זו הערבית.

ניתן לחשוב שהאזרחים הערבים שולטים במשטרה, במשרד המשפטים, במשרד החינוך ובמשרד הפנים, שהם קובעים מדיניות ומנתבים משאבים ולכן כישלונם קשור בכך שהם כשלו בניהול עצמם - ולא היא: האמת המצערת, אך הכואבת, היא שהערבים לא שולטים באף תחום מחייהם.

כל תחומי החיים שלהם נשלטים על ידי המדינה, באמצעות משרדי ממשלה שכמדיניות פיתחו יחס עוין ומפלה כלפיהם. בעיותיהם הצטברו לממדים עצומים עד שהיום, באופן מתוחכם אך שקוף, אותה מדינה ואותם פקידים יטענו שהן לא פתירות.

חמור מכך, מול ארגוני הפשיעה האימתניים הם מציבים משוואה קטלנית בפני האזרחים החשופים: אם אתם רוצים ביטחון אישי, תסכימו שיצמצמו את מה שנותר מזכויות האזרח שלכם. המדינה הובילה אותנו למצב שבו היא מכריחה אותנו לעסקת חליפין על עצם ביטחוננו ואזרחותנו.

מצב דברים אבסורדי זה מגיע לשיאו מאז כינון ממשלת נתניהו־בן גביר. השניים מנצלים את נושא הפשיעה כדי לקדם מדיניות שהיא מלחמה על עצם קיומם ואזרחותם של ערביי ישראל: במקום טיפול בפשיעה - הריסת בתים מסיבית; במקום טיפול בירי - מסע מתוקשר לביטול קול המואזין במסגדים; במקום נוכחות משטרתית איכותית ואפקטיבית - נוכחות של שב"כ; במקום בתי משפט - מעצרים מינהליים.

זו לא מלחמה נגד הפושעים - זו מלחמה שמנהלים נגד האזרחים הערבים. 51 קורבנות מאז תחילת השנה, 781 נרצחים מאז כינונה של הממשלה הנוכחית. זהו טבח תחת עיניה של המדינה.

הכותב הוא מרצה ומומחה למשפט, אכיפת חוק וחברה ערבית; ופעיל חברתי בנושא ההתמודדות עם הפשיעה ושינוי חברתי