שנה אחרי ששגיא חזר, הבית שוב שלם

לפני קצת יותר משנתיים, שלושה חודשים אחרי טבח 7 באוקטובר, הודיעו לכל קהילת ניר עוז שזהו - מסיימים את השהות שלנו במלון ומתחילים חיים חדשים. בשבועות שלפני כן, כשהבנתי שהמהלך עומד להתרחש, שאלתי לאן עוברים. אמרו לי: "לכרמי גת". הבטתי באנשים סביבי וחשבתי שהם מתלוצצים איתי, הרי אני לא באמת מתכוונת לזוז מהמלון הזה עד ששגיא יחזור הביתה, אבל המבט הרציני והעצוב שלהם הבהיר לי היטב שאני לא יכולה להישאר במלון, ושעם כל הקושי שבזה - אני חייבת להתקדם.

אבל מבחינתי להתקדם לא היה מציאותי. הרי אני אישה שבישרו לה שחטפו את בעלה, ואני אמא לשלוש בנות - אחת בת שש, השנייה בם שנתיים וחצי והשלישית רק נולדה – אז לאן בדיוק להתקדם? מה זה התסריט הגרוע הזה?

המעבר לכרמי גת זכור לי כרגע הקשה מנשוא, שכמעט שאב אותי לתחתית ולא בטוח שהייתי מצליחה להתרומם ממנה. הגעתי לבית חדש. מקיבוץ עם דשא ורגליים יפות, עברנו לבניינים גבוהים עם מעליות ומרפסות קטנות. לכל בית חיכה שלט להדבקה על הדלת. אצלנו היה רשום בו "משפחת דקל חן".

שנה עברה, שגיא כבר מכיר כל פינה בבית, ימי שישי חזרו להיות עם מוזיקה ברקע, ובחמש אחר הצהריים על השולחן מונחות שתי כוסות קפה ועוגה טובה. הכל השתנה, ובעצם רק חזר להיות מה שהיה

רגע אחרי שאני ובר, בתי הבכורה, הדבקנו את השלט על הדלת - הדמעות עלו בגרוני והציפו אותי. בר שאלה "אמא, למה את בוכה?". עניתי לה "ברבור, אני מתרגשת לשים את השלט". אבל האמת היתה שלא הבנתי איך אפשר לשים שלט שרשום עליו "משפחת..". הרי אנחנו לא משפחה כרגע, שגיא איננו ונשארנו רק אמא ושלוש בנות. משפחה זה לא.

המשפחתיות רק התחזקה

כמה שבועות אחר כך כבר הגיע יום המשפחה, והבנות שאלו אותי מה נעשה ביום הזה. לאורך תקופה די ארוכה שנאתי את המילה הזאת, לא רציתי שיגידו אותה בסביבתי. הסתכלתי על כל מי שסביבי: המראה של אבא עולה במעלית עם ילדיו גרם לי צריבה וחנק בגרון, נשיקה בין בני זוג בגן השעשועים גרמה לי לרצות לחזור הביתה. כך חייתי במשך שנה וארבעה חודשים, עד ששגיא חזר.

שלא תטעו - לא ויתרתי על המנהגים המשפחתיים. עבור הבנות עשיתי הכל במשך הזמן שבו שגיא לא היה איתנו. הדבר הבולט ביותר היה החגים. בסוכות צריך לבנות סוכה, בפסח צריך ללבוש לבן ובשבועות צריך להכין עוגת גבינה. את הכל עשיתי, לא ויתרתי על שום דבר.

היום אני חושבת שאולי זה היה דווקא מהרצון להראות לבנות שלמרות שאבא בשבי, אנחנו עדיין בסדר. הראיתי להן דווקא את הפער שיש בין משפחה שלמה לבין משפחה מפורקת. אני תמיד אומרת שבשביל משפחה אחרת מפורקת צריך חמש משפחות חזקות. כך הרגשתי בתקופה הזאת.

אני באה מבית של אמא טוניסאית ואבא פולני, בת זקונים בין חמישה אחים, אבל בהחלט לא הילדה המפונקת. אם יש משהו שדווקא כן התחזק לחיוב בתקופה הזאת, זה היה הקשר בין המשפחות שלי ושל שגיא. ברגע אחד הפכנו למשפחה אחת גדולה ומאוחדת, ועל אף חילוקי דעות בנושא החזרת החטופים - בבית שמנו אותם בצד והתנהלנו הכי טוב שאפשר עבור הבנות וגם עבור עצמנו.

זכורה לי תמונת היום שבו שגיא הגיע, בשעת המקלחות וארוחת ערב: אנחנו הבנות כבר מתפעלות את הכל, כל אחת יודעת בדיוק מה העמדה שלה, ורק שגיא עומד באמצע ואין לו מושג מה לעשות

חלקנו את כל השבוע ביחד, נפגשנו בימי שישי לארוחות, נסענו לטיולים משותפים, הדלקנו נרות בימי הולדת, ובעיקר היתה לכולנו הבנה שמהסיפור הזה נצא מחוזקים. גיליתי מחדש את המשפחות שלי ושל שגיא, ודווקא במישור הזה המשפחתיות רק התחזקה.

בית של משפחה אחת שלמה

ביום ששגיא חזר, ביתנו הפך מבית של ארבע בנות לבית של חמישה אנשים, אבל במובן מסוים הוא הפך לבית של משפחה אחת שלמה. קשה לתאר במילים איך האווירה בבית השתנתה מייד, משהו באוויר הרגיש אחרת לגמרי. פתאום הבית הזה מכיל את כל מי שצריך להיות בו. אני חושבת שאפילו הבית עצמו לא עיכל את העניין הזה.

בשבועות הראשונים הכל היה מבולגן, לא מצאנו כמעט שום דבר, ושגיא היה צריך להחליט שהוא מסדר את הכל מחדש בבית כדי שנצליח למזג את שני העולמות שלנו. זכורה לי תמונה אחת ביום הראשון, כששגיא הגיע לבית החדש שלנו בשעת המקלחות וארוחת ערב:

אנחנו הבנות, אחיותיי ושתי האימהות, כבר מתפעלות את הכל באופן מושלם, כל אחת יודעת בדיוק מה העמדה שלה, ורק שגיא עומד באמצע הבית ואין לו מושג מה לעשות. הוא לא ידע אפילו איפה הטיטולים של הילדה, איפה הספר לפני השינה ומה סדר הדברים. לבסוף הוא ביקש מבר שתביא לו ספר, והתחיל להקריא לשחר את הסיפור בספה.

שנה עברה מאז. שגיא כבר מכיר כל פינה בבית, ימי שישי חזרו להיות עם מוזיקה ברקע, ובשעה חמש אחר הצהריים מונחות על השולחן שתי כוסות קפה ועוגה טובה. הכל השתנה, ובעצם רק חזר להיות מה שהיה.

השלט על הדלת נשאר, אבל נוסף לו שלט חדש - השלט שבר הכינה. ניגשנו אל הדלת והדבקנו את שלה מתחת לשלט הישן. הפעם הבכי היה של אושר ושמחה. עכשיו לשלט הזה יש משמעות: חזרנו להיות משפחה.