מחירי החלב יכריעו את עתיד החלום הציוני

השבוע שלי הסתיים במסרון מקסטרו. כן, רשת האופנה קסטרו.

אני חברת מועדון משום שקסטרו נשארה אחת החנויות הבודדות שיש בה צבירה של עשרה אחוזים מסכום הקנייה לקנייה הבאה, וזה תמיד מרכך קצת את המחירים המופרכים. אך לכל דבר טוב יש סוף, והמסרון הודיע לי לקונית שמדיניות החברה השתנתה, ומעכשיו חברי מועדון לא יכולים עוד לצבור נקודות. זה קטן, אני יודעת, ותמיד אפשר לא לקנות בקסטרו, אבל זו עוד חנות פופולרית אחת שדה־פקטו מתייקרת בעשרה אחוזים.

כל זה כנראה היה מפריע לי פחות אלמלא הייתי פוגשת בשבוע שעבר משפחה שעלתה לא מזמן מארה"ב. מאירי פנים, ציונים לעילא, עלו עם שלושה ילדים בשלבים שונים של גיל ההתבגרות, שידוע לכולם שזה הגיל שבו לטלטל את עולמו של הילד שלך זה כמו לטלטל כוורת דבורים.

עכשיו תראו, בערך מיליון אנשים בשנה מהגרים למקום שבו הם לא דוברים את השפה, לא מבינים את המנטליות, לא מכירים את הערים ואת בתי הספר, לא מבינים את מערכת הבריאות. הגירה מונעת כמעט תמיד ממוטיבציה זהה - במקום החדש יהיה לנו טוב יותר. כל זה נכון, חוץ מאשר במדינה אחת. מדינת ישראל.

לא, אני לא כאן כדי להוציא את דיבת הארץ רעה, חלילה. ארץ ישראל היא חלום הדורות, והיא מקום יפהפה, והיא מדינה שכמעט תמיד נהדר לגור בה, אבל כבר שנים רבות מדינת ישראל היא מדינה שעולים אליה לא רק "בזכות", אלא גם "למרות".

"בארה"ב היה לנו בית גדול", סיפר אב המשפחה, "בארץ עברנו לבית קטן בפריפריה, ואז לדירה בינונית בשרון. לא גרנו בדירה מאז שהיינו רווקים". הוא רופא, ובארץ לא יוכל לפרנס את המשפחה כפי שפרנס בחו"ל, אז הוא ממשיך לעבוד בארה"ב חצי חודש בכל חודש, וזה עדיין שווה לו. המשפחה הציונית והנחושה הזו עלתה לארץ, ירדה משמעותית ברמת החיים, ונפרדת מאב המשפחה לשבועיים בכל חודש בזמן שהילדים בשלב הרגיש בחייהם מנסים להיקלט בעולם החדש.

האם באמת מוכרח להיות קשה כל כך? האם הסיפור האנקדוטלי הזה הוא לא תמרור אזהרה למי שרוצה לראות את מדינת ישראל הופכת למקלט בטוח ואטרקטיבי לעם היהודי?

בשנתיים האחרונות האנטישמיות בעולם הגיעה לשיאים בלתי נתפסים, עם זינוק של יותר מ־200% במקרים המדווחים. אך מתוך 8.5 מיליוני היהודים מחוץ לישראל, רק כ־80 אלף עלו לארץ מאז פרוץ המלחמה.

נכון, טבח 7 באוקטובר העמיד סימן שאלה בפני הקביעה ש"כאן הכי בטוח", אבל בקהילות רבות ברחבי העולם, מארה"ב, דרך בריטניה וצרפת ועד אוסטרליה - היתה התעניינות רבה באפשרות לעלות לארץ. ועדיין, הביטו שוב בנתונים: על כל יהודי שעולה לארץ, מאה בוחרים להישאר בחו"ל.

תמיד היה קשה לעלות לארץ ישראל. העלייה דרשה ודורשת תמיד ממד של הקרבה, והאתגרים פה לא תמיד יאפשרו את רמת החיים שהעולים היו רגילים אליה בארצות המוצא. אבל בזמן שאנחנו מתקוטטים על מחירי החלב, הביגוד והדיור, וחושבים שאלו לכל היותר סוגיות למחלוקת פוליטית - אנחנו מפספסים את האמת הכואבת, שהדברים האלה חשובים לעתיד הצמיחה היהודית כאן.

אם יהודי בצרפת או באוסטרליה מרגיש שהאדמה בוערת מתחת לרגליו, אבל שהחיים בישראל בלתי אפשריים - מדובר בדגל אדום. אם משפחה ציונית וערכית מארה"ב עולה לארץ ומרגישה בכל יום על בשרה את ההקרבה שנדרשת לכך - אנחנו חייבים לעשות יותר מלמשוך בכתפיים ולומר "כן, זה קשה".

השאלה אם טוב לחיות כאן - אם קל, לפחות כלכלית, לגדל פה משפחה, אם חיים בכבוד הם לא מותרות - תכריע את עתיד החלום הציוני. לא פחות.