ארבל יהוד: בשבי עברתי התעללויות, ניסו לאסלם ולחתן אותי

אריאל ואני נולדנו וגדלנו כל חיינו בקיבוץ ניר עוז. ההורים שלנו היו שכנים, גדלנו זה לצד זו, באותם שבילים, אותם שדות, אותו מרחב קטן שבוכולם מכירים את כולם. כשהתבגרנו, הקשר בינינו השתנה. לאט לאט, בלי הצהרות, התאהבנו.

בהתחלה שמרנו את זה בסוד. אפילו מהחברים הכי קרובים. ניסינו להסתיר, וגם שכנענו את עצמנו שזה בטח לא רציני. אריאל תכנן טיול גדול לדרום אמריקה, וחשבנו שזה ממילא לא יחזיק. אבל טעינו. האהבה שלנו רק הלכה והעמיקה. כשהוא חזר, כבר לא היה ספק, רצינו להיות יחד באמת. סיפרנו לכולם, והפכנו את הקשר לרשמי. החברים צחקו ואמרו שהם תמיד ידעו, רק חיכו שנפסיק לשחק.

עברנו מהר מאוד לגור יחד. אימצנו גור חתולים מתוק, וחיינו חיים פשוטים ושקטים כמו שחלמנו - של עבודה, חברים, חיי קיבוץ. בית קטן וצנוע בניר עוז. טיילנו בשדות, עשינו פיקניקים, שמענו מוזיקה, רקדנו יחד בסלון, בישלנו, צפינו בסרטים, התעניינו יחד בחלל. בלילות היינו יוצאים לצפות בכוכבים, יושבים בפאב של הקיבוץ, עושים בייביסיטר לאחיינים של שנינו.

דמיינו את החיים המשותפים שלנו: משפחה, ילדים, אותם שבילי קיבוץ שבהם גם אנחנו גדלנו. אותם שבילים שבהם הקפצנו כדורגל, התחרינו בסקייטבורד, חלמנו חלומות.

ואז הגיע ה-7 באוקטובר

בתחילת אוקטובר 2023 אימצנו גורת כלבים מתוקה וקראנו לה מרף. החיים היו יפים. רגועים. שלמים.
ואז הגיע ה-7 באוקטובר.

בבוקר ההוא התעוררנו יחד לרעש האזעקות והטילים. נכנסנו לממ"ד עם מרף, נעלנו את הבית, סגרנו הכול. בסביבות שבע בבוקר התחלנו לשמוע יריות. הבנו שיש מחבלים בקיבוץ, שעה וחצי מאוחר יותר שמענו קולות מהמרפסת. אמרתי לאריאל שזה בטח הצבא, שהם שומרים עלינו. שניות אחר כך שמענו פיצוץ גדול. הדיבורים בחוץ היו בערבית. הבנו שהמחבלים אצלנו בבית.

התחבאנו מתחת למיטה. אריאל ביקש ממני לשלוח הודעה לאחי דולב ולרבש"צ שהמחבלים אצלנו. הספקתי לשלוח, ובאותו רגע דלת הממ"ד נפרצה. שמתי יד על הפה של מרף כדי שלא תנבח, ובראש עלתה לי תמונה מסיפורי השואה של נשים שסותמות לילדים את הפה מפחד, עד שהם נחנקים. פחדתי שאהרוג אותה.

זה לא עזר. הם מצאו אותנו. העיפו את המיטה מעלינו ושלפו אותנו בכוח. מרף נבחה, ואחד המחבלים ירה בה מיד. שמענו את צעקות הגסיסה שלה, ראינו את הדם שלה.

ארבעה מחבלים החזיקו בנו, הרביצו, צרחו, קיללו ועוד שניים הסתובבו בבית וחיפשו נשקים. אחד משך אותי בשיער לרצפה ובעט בי עד ששבר לי שתי צלעות. לאריאל הרביצו בראש ובחלק העליון של גופו והצמידו לצווארו סכין.

הם התווכחו ביניהם אם לרצוח או לחטוף אותנו. אחרי דקות שנראו כמו נצח - הם החליטו לחטוף אותנו. גררו אותנו החוצה. עברנו ליד הבית של איתן, אח של אריאל, ושל אשתו סתיו. הבית בער כולו. לא ידענו אם הם בפנים, אם הם חיים.

העמיסו אותנו על טוסטוס ונסענו לכיוון עזה. רגע לפני הגדר התרסקנו. המון עזתי שהיה שם התחיל לצעוק "יש חטופים", הכו אותנו שוב, השתוללה סביבנו פאודה. קבוצת מחבלים מארגונים אחרים הגיעה, הם רבו עם הנוחבות של החמאס וחטפו אותנו מהם. הועמסנו על טנדר ונכנסנו לעזה.

בבית הראשון לקחו מאיתנו את כל התכשיטים, הפשיטו אותנו, עשו עלינו חיפוש, הלבישו אותנו בבגדים מסורתיים. עשו תחקיר: שמות, טלפונים, רשתות חברתיות. אחר כך הורידו אותנו למרתף. ישבנו שם שעתיים. אריאל הסתכל עליי ואמר: "הלכו לנו החיים". חשבנו שאם נצליח לשרוד את זה - אנחנו לא נשאר בארץ.

אחר כך העלו אותנו לרכב. החזקנו ידיים מאחור. הסתובבנו ברחובות חאן יונס. פתאום הרכב עצר. רכב נוסף נעצר לידנו. שלושה מחבלים יצאו, פתחו את הדלת בצד של אריאל, תלשו אותו ממני והעמיסו אותו על הרכב השני. צרחתי "לא". לא הספקנו להיפרד. הרביצו לי ואמרו לי לשתוק. הסתכלתי דרך השמשה האחורית עד שהרכב שלו פנה שמאלה ונעלם.

שלוש שעות אחרי שנחטפנו לקחו לי את אריאל ולא ראיתי אותו יותר.

הפתקים שלא נשכח אף פעם

לבד בשבי עברתי חקירות, התעללויות, ניסיונות לאסלם אותי ולחתן אותי, איומים והפחדות. חייתי ברעב, בפחד מתמיד מרעשי הלחימה, בתנאים קשים, תנאים שהזכירו לי סיפורים מהשואה. ידעתי שגם אריאל לבד, שנינו לבד. שמעתי אותם מדברים, בתחילת המלחמה דובר על למכור או להבריח אותנו מחוץ לעזה.

עכשיו אנחנו גם יכולים לספר שלמרות שבארץ לא ידעו כלום עלינו, ידענו אחד על השניה, החלפנו מכתבים, פתקים שלא נשכח אף פעם, קראנו אותם שוב ושוב כדי להרגיש אחד את השניה, כדי להחזיק מעמד, כדי לזכור שיש סיבה לחיות.

בנוסף גם כתבתי במחברת שהייתה לי כמו יומן, מחברת שהמחבלים באחד המעברים דרשו שאשאיר אותה מאחור. כשאריאל חזר לישראל, הוא אימת לי את מה שחשבתי, המחברת הגיעה אליו. הוא קרא בה כל יום. היא הייתה החברה הכי טובה שלו. ציירתי שם אותנו, את החתונה שלנו, את המשפחה שתהיה לנו. את המשפחה שחזרנו להאמין שבאמת תהיה. כתבתי דף אחרי דף על כמה אני אוהבת אותו ורוצה לחיות רק איתו.

ביוני נודע לי מתוך ידיעת חדשות ברדיו בערבית שאחי האהוב דולב, שעד אז נחשב חטוף, נרצח. הייתי לבד עם האבל שלי. גל עצום של כאב שטף אותי. לא ידעתי איך קמים מזה,ִ הכרחתי את עצמי לשרוד בשביל אריאל, בשביל המשפחה.

מאז שחזרתי לא באמת חזרתי לחיים

ביום השחרור שלי העירו אותנו מיד אחרי תפילת הבוקר. הושיבו אותנו בהאנגר קר, שעות על הרצפה. העלו אותנו לטרנזיט ונסענו. בדרך עצרנו לצילומים. המונים הקיפו אותנו בצעקות "ארביל, ארביל", בדפיקות על הדלתות. באזור השחרור אמרו לי שהם חייבים לצלם סרטון, שאלך לבד בתוך ההמון. אני זוכרת את הצרחות, המצלמות, האימה. ברגע האחרון עובדת של הצלב האדום שלפה אותי מידי המחבלים והכניסה אותי לג'יפ.

מאז שחזרתי לא באמת חזרתי לחיים. ברגע שחציתי את הגבול והשארתי את אריאל מאחור, הלב שלי נשבר לרסיסים. נחטפנו יחד, ואני יצאתי והוא לא. אחיו, ועוד עשרות אחרים, עדיין היו שם. רוב זמני הוקדש למאבק. כשלא נאבקתי, נאחזתי במשפחה ובחברים כדי לנשום. לא ישנתי בלילות. כמו בעזה, גם בבית לא הצלחתי לישון.

נפגשתי עם מקבלי החלטות, הסברתי מה זה אומר להיות חטוף בעזה, לבד, תחת מלחמה, תחת הפצצות. דיברתי גם על הסכנה של איבוד תקווה. אני עצמי ניסיתי להתאבד בשבי שלוש פעמים. כל פיסת מידע מהעצרות, תמונה של המשפחה, הידיעה שמישהו נאבק עבורנו החזירה לי כוח לשרוד.

הקושי הגדול ביותר 

אריאל שוחרר רק לאחר 738 ימים בשבי. אחרי שנתיים ושבוע של בדידות מוחלטת, של הישרדות יומיומית. הוא הוחזק לבדו, במרחבים מאולתרים וצפופים, לעיתים לא יותר מגודל המזרן שלו, מוקף ארגזים גבוהים כדי להסתיר אותו. ללא שירותים, ללא מקלחת - במשך חודשים, עם מחסור תמידי במזון ועם פחד קבוע מהפצצות ומהמוות שמתקרב. רוב הזמן לא ידע אם מישהו מחפש אותו, אם נשארה לו משפחה בחיים, אם יש לו עתיד, אם אי פעם ייצא משם חי.

הקושי הגדול ביותר של שנינו לא היה רק הקושי הפיזי, אלא הלבד. להיות לבד עם המחשבות, עם הייאוש, עם הדיכאון. גם אצלו היו רגעים שבהם המוות נראה קרוב יותר מהחיים. מה שעצר אותו שוב ושוב הייתה המחשבה עליי, על האפשרות שעוד ניפגש, שעוד יהיו לנו חיים יחד, על המשפחה שלו, על החברים שלנו. האהבה החזיקה אותנו.

גם השחרור לא היה סוף הסיפור. זה לא באמת סגירת מעגל. הסוף הוא רק תחילתו של מאבק חדש. מאבק לחזור לעצמנו בתוך מציאות שלא דומה לשום דבר שהכרנו. והיום, כשהוא כאן, אנחנו מגלים שהשיקום הוא מסע ארוך וכואב. לילות בלי שינה. זיכרונות שלא מרפים. פחדים שמתעוררים בלי אזהרה. אנחנו לומדים מחדש איך לחיות, איך להיות יחד, איך לבנות אמון בעולם.

הבית הקטן והמתוק שלנו בניר עוז איננו. אין לנו לאן לחזור.
אבל יש לנו זה את זו. התאהבתי באריאל בגלל הצורה שהוא אוהב, התאהבתי בשקט וברוגע שלו. התאהבתי כי הוא חתיך עולם עם חיוך שממיס כל לב. חיוך מהפנט שעדיין שם, אריאל שלי חתיך ורגוע אבל כואב. מאחורי הברק ישנן עיניים שראו הרבה מראות שלא ימחקו לעולם.

לתרומות לחצו: אריאל וארבל שבים לחיים