"יאיר": אהבה יוקדת לארץ - וכתם דם שלא נמחה

פלורנטין. גשם זלעפות. אנשי הגשם מתכנסים במעיליהם. לפני 84 שנים רצו חיילים בריטים ברחובות האלה וחיפשו את מחולל מחתרת לח"י, אברהם ("יאיר") שטרן. בבית שבו הוא נתפס ונרצח הוקם לימים מוזיאון לח"י, ברחוב שנקרא מאוחר יותר על שמו.

רצה בין הטיפות, מגיעה מתנשפת לבית שבו התגוררה משפחת סבוראי, שם התחבא יאיר. מקבלת את פניי עו"ד מיכל דיאמנט (43), מנהלת העמותה להנצחת מורשת לח"י ונכדתו של ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר. לאחר רצח יאיר הנהיגו את המחתרת הקטנה שלושה: יצחק שמיר, נתן ילין מור וסבא שלי, ישראל אלדד, עליהם השלום. אנחנו מצטלמות מתחת לתמונות שלהם.

אבל המטרה היא לא לשחזר את הנהגת לח"י שלושה דורות אחרי התקופה הדרמטית ההיא. הגעתי למוזיאון כי לאחר שנכנסה לתפקידה לפני שנתיים, עשתה מיכל סדר במרתף ומצאה פריטים מסקרנים שטרם הוצגו לציבור.

"היום כמעט אין אנשים שיספרו את הסיפור בגוף ראשון, ולכן חשוב לשמר את החפצים"

למשל, התפילין של לוחם לח"י ירחמיאל ("אלישע") אהרונסון, נצר אחרון למשפחתו שנספתה באירופה, אשר נרצח במארס 1944 על ידי חיילים בריטים בחדר מדרגות ברחוב מזא"ה 33 בתל אביב, לאחר מרדף. או דגל בריטי גדול, תפור ולא מודפס, שהורד ממשרד העלייה הבריטי בתל אביב על ידי יעקב ("נפתלי") חסין בהפגנה ב-1939 נגד הספר הלבן.

הפריט האחרון מסקרן מכולם: מצלמה קטנטונת שקל להסליק בכיס, בגודל של 4X5.5 ס"מ. זו המצלמה של אברהם ("שמשון") רוזן ממחלקת המודיעין של לח"י, שקיבל אותה בשלהי 1946 כדי לצלם קציני משטרה בריטים בבית החולים בילינסון. מפקדי המחלקה היו שולחים אז ילדים לצלם ולעקוב אחרי בריטים, כי אלו עוררו פחות חשד. אברהם, קטן וחמקמק בן 12, היה מגיע, מצלם ובורח. כשהועבר לפעילות בירושלים נותרה המצלמה ברשותו.

כמו קוסם ששולף שפן

אנחנו מדברים קצת על הפריטים, ואני שואלת בזהירות אולי יש עוד משהו בעל משמעות רבה יותר מאשר מה שראיתי עד כה. בכל זאת, באתי מרחוק. חגית גלטנר, בתו של לוחם לח"י סלבטור ("אבנר") גרשון וכיום רכזת פרויקטים במוזיאון לח"י, חושבת רגע, קמה והולכת לקצה החדר. שם היא מתכופפת, פותחת מגירה בעודה ממלמלת בשקט "איפה שמנו את זה...", מוציאה קופסה ומזוודה ישנה, ומניחה אותן על השולחן לידי.

בתוך הארנק של "יאיר" שני מטבעות - של גרוש ושל חצי גרוש. דלות החומר מול עושר הרוח

כמו קוסם ששולף שפן היא מוציאה בזה אחר זה פריטים שעוצרים את נשימתי: עניבה וארנק. "אלו", היא אומרת כבדרך אגב, "היו של יאיר ובחזקתו ביומו האחרון". אחר כך היא פותחת קופסה ובתוכה נייר חום, שממנו היא מוציאה זוג נעלי עור שחורות בלויות שסוליותיהן מטולאות. חגית אומרת שאלו נעליו של יאיר. זה מרגש אותי באופן שקשה לתאר. אני מרימה בזהירות את הארנק ופותחת אותו. בפנים יש שני מטבעות: אחד של גרוש, השני של חצי גרוש. דלות החומר מול עושר הרוח.

גם את מיכל החפצים האלה מרגשים מאוד. "עד כה התחברנו לסיפורים עליהם, לשירים שלהם, לכְּתָבים שלהם, אבל החפצים האלה מחברים אותנו לסיפורים עצמם ולאנשים שהם היו", היא אומרת בזמן שחגית מוציאה את הפריט האחרון.

"את רואה את אברהם רוזן, 'שמשון' הקטן, מסתובב ברחובות תל אביב ומצלם בריטים בבתי קפה. או את הנעליים האלה, שבהן יאיר נרצח, וזה נותן לנו את התמונה של האדם, ממשות, צבע, חיים. לצערנו, היום כמעט אין אנשים שיספרו את הסיפור בגוף ראשון. מה שנשאר הם רק החפצים, ולכן חשוב לנו לשמר אותם, להציג אותם ולספר את הסיפור בעזרתם".

שירים ונבואה ונכסי רוח

חגית מגישה לי מעטפה חומה פשוטה, לא כזאת שמכינה אותי לזעזוע שאעבור כשאפתח אותה. בתוכה יש קופסת קרטון בגודל של כ-6X2 ס"מ, ללא מכסה, ועל פתחה מונח צמר גפן. אני מסירה אותו בעדינות ורואה עפר כהה. פירורים מתפזרים על השולחן. אני מביטה בשאלה אל חגית ומיכל, ואז במעטפה שעליה כתוב בעט כחול בכתב יד: "חול ספוג בדמו של יאיר".

אני לא נושמת. אוספת בזהירות את האדמה שהתפזרה ומחזירה אותה לקופסה. כשחוזרת אלי הנשימה אני מתקשרת לאיש הטלוויזיה יאיר שטרן, בנו של מחולל לח"י, שנולד לאחר הירצחו של אביו ונקרא על שמו. הוא תכף יגיע לסיפור החול עם הדם, אבל לפני זה יספר שאת הפריטים הביא למוזיאון דודו, דוד ז"ל.

"אלו חפצים אישיים של אדם שהיה מנהיג, שבזמנו התייחסו אליו כמו אל טרוריסט. לא היה לו רכב או כסף, רק רוח וחזון ורצון לגרש את האנגלים. מה שנשאר ממנו זה כמה דברים קטנים, ויש טעם להציג אותם כי זה מה שנשאר. הוא בקושי צולם, יש כמה תמונות סטילס שלו בשחור-לבן. הוא נרדף ולכן היה במחתרת עמוקה ולא השאיר אחריו דבריו פיזיים, אלא שירים ונבואה ונכסי רוח.

"מאחר שבכל חיי אני מנסה למצוא עליו פריטים, כל דבר שמתגלה - משמח אותי. הייתי שמח אם היה מתגלה סרטון שלו, אבל אין. על יאיר לא חושבים כמשהו שאפשר למשש, אלא כעל דמות לאומית, מנהיג מחתרת. אני יודע שהוא הקפיד ללכת עם חליפות ועניבות. האם הפריטים האלה עוזרים לי להתקרב אליו? כן ולא.

"כשאני מתחבר אליו בנשמה, אני מתחבר לנכסים הרוחניים שלו, לא לפיזיים. אבל גם הפריטים הפיזיים מחברים אותי לנשמה שלו. הארנק, למשל, מבטא את הצניעות של האדם שלא היו לו נכסים גשמיים, הוא לא התעסק בזה בכלל. הוא השאיר כתבים, טיוטות של השירים שלו בכתב יד. ועדיין, זה מרגש".

גם את הקופסה עם החול הביא דוד שטרן למוזיאון, אבל החשש שהמיצג יהיה בוטה מדי מנע את הצגתו. יאיר לא יודע מה הסיפור מאחורי החול. הרי אביו נרצח בחדר, לא בחול. אולי בעל הבית ניסה לנקות והספיג את כתמי הדם בעזרת חול? עד היום נותרו על הרצפה שני כתמים דהויים, עדות למה שאירע.

מה אירע? בשבועות חייו האחרונים הסתתר יאיר בביתם של טובה ומשה סבוראי, ברחוב מזרחי ב' (כאמור, הבית שהיום הוא מוזיאון לח"י). בשעה 9:30 ב-12 בפברואר 1942, היום לפני 84 שנה, דפקו שלושה קצינים בריטים בדלת: תומאס ג'יימס וילקין ושני בלשים. לאחר סריקה קצרה הם מצאו את יאיר מתחבא בארון.

בינתיים הגיע לבית גם ג'יימס מורטון, מפקד הבולשת באזור. טובה סבוראי, שהפריעה למעצר, הורדה על ידי וילקין לניידת. מורטון ניגש ליאיר מאחור, ירה בראשו ואז פעמיים בחזהו, פנה לשוטר היחיד שהיה עד למעשה ואמר לו: "אתה ראית שהוא ניסה לברוח".

סיפור חדש נפתח

"הסיפור של לח"י הוא סיפור גבורה ישראלי, של מחתרת קטנה שלחמה להקים את המדינה, וחובה על כל יהודי וישראלי להכיר אותו. המאבק הזה עוד לא תם, כפי שלמדנו שוב לאחרונה. אז המאבק היה להקמת המדינה, היום הוא על קיומה", אומרת מיכל.

היא מספרת שהעמותה להנצחת מורשת לח"י פעילה מאוד - מפיקה כנסים, אירועים, אזכרות, ימי עיון, סרטים, ספרים, פודקאסט חדש וחומרי חינוך; עם אתר פעיל ופעילות נרחבת ברשתות החברתיות. בימים אלה מציינת העמותה 85 שנים להקמת לח"י ומקיימת סדרת ערבים בנושאים שונים, המשיקים לעקרונות שעליהם יוסדה המחתרת.

בערב מתקשר אלי יאיר ואומר שבדק עם בת דודו: "95% שהחול ספוג בדמו של אבי". למה להסתפק בכך, אני שואלת, בוא נעשה בדיקת דנ"א. יאיר מסכים. בינתיים, עד שתתבצע הבדיקה, יונח החול למשמרת באחסון הולם ובתנאים מבוקרים, אך לא יוצג לציבור.

כך, במקום לספר סיפור על המחתרת המסתורית והייחודית הזו - כזה שיש לו התחלה, אמצע וסוף - נפתח לגמרי במקרה סיפור חדש ובו יותר שאלות מתשובות: במרכזו עומד איש אחד, עם חזון ושיר ואהבה יוקדת לארץ הזאת, גרוש וחצי בארנקו, טלאים בנעליו - וכתם דם שלא נמחה.