"חֲזַק וֶאֱמָץ". אלה המילים שקרא בעלי אורי מההפטרה בשעות המוקדמות של שמחת תורה ב-7.10. חזרנו לבית של חמי וחמותי, וחמותי אמרה בפנים חיוורות שהתקשרו מהצבא וקראו לבעלי להגיע כמה שיותר מהר.
ניגשתי לשלושת ילדנו ששיחקו, והשוו את הממתקים שקיבלו בשקיות של שמחת תורה. בואו לומר שלום לאבא, הוא הולך לצבא. הם הביטו בי, לא מבינים. ירדתי על הברכיים, ואמרתי ברעדה: בואו להיפרד מאבא. הוא הולך למלחמה. ואנחנו נלווה אותו. הוא יחזור עוד כמה ימים.
הילדים קמו, מבולבלים מעט, חיבקו את אורי, ונתנו לו לדרך את השקיות שקיבלו. אבא, שיהיה לך ממתק לדרך, הגדולה אמרה. אורי חיבק אותנו והביט בי והבטיח שיחזור. הוא קיים. עמדתי ברחוב, לבושה בבגדי חג, ומביטה במכונית הקטנה נוסעת כדי להציל את עם ישראל.
יותר משנתיים עברו, ובהן מלחמה ארוכה וקשה, אורי יצא שוב ושוב למילואים, ואני נשארתי לשמור על הבית והילדים, לנסות להחזיק שגרה, להיות חזקה ולא להישבר, למען נרצחי העוטף, למען החטופים, למען החיילים שנפלו ולמען הילדים שלנו.
במלחמה הזאת נלחמנו למען ערכים. למען הקיום של עם ישראל בארצו. ובצורה הכי פשוטה וקיומית, נלחמנו על הבית, על העתיד של המשפחה שלנו.
המשפחה היא הלב של עם ישראל. אבל אני מרגישה שהגענו לנקודה שבה המשפחה שלי מוקרבת על מזבח של אינטרסים של מי שלא מוכנים לעמוד איתי יחד. קוראים לי אידיוטית שימושית ומשמיצים אותי ואת חברותיי שקוראות לשותפות בשירות.
אבל הם לא מבינים. לא משנה לי איך תקראו לי. המשפחה שלי חשובה לי. עתיד ילדינו לנגד עיניי. ולכן חשוב לנו לצאת להגן על העם הנפלא הזה, ונבוא שוב ושוב, אבל לא נצליח לעשות את זה לבד. מבחינה ביטחונית, אם לא ידאגו לנו לעזרה ולהוספת לוחמים - זו סכנה ממשית למדינה. מבחינה ערכית, הקרבת משפחות המילואימניקים היא טעות היסטורית. אם ההנהגה הפוליטית לא מבינה את זה, אפנה ואדבר על לב הקוראים.
אתה, בחור הישיבה. את, האימא בגן השעשועים. וכל מי שעיניו נתקלו במילותיי. אנחנו לא צריכים חוק כדי לקום ולשרת את עם ישראל. כל מה שצריך זה לב.
הכותבת נשואה למילואימניק פעיל ואם לשלושה ילדים. מתגוררת באפרת. מקימת פרויקט "מילואימא" לתמיכה במילואימניקים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו