"שאלה של סדרי עדיפויות": מדד הרוח איבד את כוחו | המצב החמור של הכנרת

פעם, מפלס הכנרת היה מדד הרוח הלאומי. מספר אחד קטן בעיתון, קו כחול דק על גרף, שיכול היה לפתוח מהדורות, להכניס מדינה שלמה לחרדה או לנשימה עמוקה של הקלה. היום, בעידן מתקני ההתפלה והזרמת מים מלאכותית, הכנרת כבר לא קובעת לבדה אם נשתה מים בקיץ. אבל היא עדיין שם. סמל, מאגר, רשת ביטחון ובעיני רבים בצפון, גם פצע פתוח.

החורף הקודם היה נקודת שפל היסטורית. הכנרת עלתה ב-18 סנטימטרים בלבד - העלייה הנמוכה ביותר שנמדדה אי פעם. "בחורפים רגילים אנחנו מדברים על עלייה ממוצעת של מטר וחצי, ובחורפים טובים אפילו שניים-שלושה מטרים", אומר יחזקאל (חזי) ליפשיץ, מנהל רשות המים. "18 סנטימטר זה כמעט כלום".

גם החורף הנוכחי, שמצטייר בעיני הציבור כגשום עם הצפות במישור החוף, לא מתורגם לכנרת. מתחילתו עלה המפלס בכ-20 סנטימטרים בלבד נתון דומה לכל החורף הקודם כולו. הסיבה, לדבריו, אינה מסתכמת בכמות הגשם אלא באופיו. "הגשמים היו פרוסים. כשיש גשם פרוס שבוע גשם ואז שבוע יובש, ואז שוב גשם קצר הקרקע מתייבשת. אין רוויה, אין זרימה משמעותית, והמעיינות לא מתעוררים".

מפלס המים בכנרת כל כך נמוך, שכלים הנדסיים עובדים בימים אלו בשפך הכנרת לירדן, בכדי לאפשר זרימה של מים לירדן הדרומי. "אי אפשר ליבש את מורד הירדן. היום יוצאים שם 1.5 קו"ב שעה, וכשצריך 3.5 קו"ב שעה. מאז ומעולם זה לא היה, זה מסביר כמה המפלס נמוך", מסביר ילוז.

הזיכרון ההידרולוגי של הצפון עדיין שחון. מקורות הירדן , הדן, החצבני והבניאס, לא התאוששו. "כשיש גשם רצוף זה מעיר את המעיינות", מסביר לישפיץ. "כשהגשם מקוטע הוא קודם כול הולך למלא את החסר באקוויפרים".

בשטח, התמונה חריפה עוד יותר. אושרי ילוז, מהנדס רשות ניקוז כנרת, מתאר חורף חריג בעוצמת היובש שלו. "זה אחד החורפים היחידים שכמעט לא ראיתי בהם זרימות בנחלים.. בחלק מהמקרים הנחל בכלל לא זרם. מעיין עין נון במגדל יבש. לא ראיתי את זה כבר שבע שנים".

לדבריו, גם ביחס לשנה שעברה - המצב חמור יותר. "הירדן ההררי לא עבר ספיקה של 25 קו"ב לשנייה. בחורפים רגילים אנחנו מגיעים ל-80 ו-100 קו"ב/שנייה".

נכון לעכשיו, הכנרת עדיין מתחת לקו האדום - כ-15 סנטימטר מתחתיו. הקו האדום, מדגישים ברשות המים, הוא סימון היסטורי יותר מאשר קו תפעולי. כעת נשקל אפילו לבטל את הקו האדום. "יש לכנרת ארבעה קווים", מסביר ליפשיץ.

"קו עליון שבו חייבים לפתוח את סכר דגניה, משהו שלא קרה מאז 1992. יש קו שחור, השפל ההיסטורי שאליו אנחנו לא רוצים להגיע. ביניהם יש קו ירוק, תפעולי, והקו האדום, שנקבע בעבר הרחוק ואין לו היום משמעות תפעולית אמיתית". ועדיין, הציבור שומע "מתחת לקו האדום" ומרגיש שמשהו לא בסדר.

הכנרת, גם היום, היא המאגר התפעולי הגדול של ישראל. "אנחנו אוגרים בחורף ומשתמשים בקיץ", אומר לישפיץ. בקיץ, מתקני ההתפלה עובדים בהיקף מלא, הצריכה מזנקת ללמעלה ממיליון קוב ביום, והמערכת נשענת על שילוב של התפלה, קידוחים וכשצריך, גם על הכנרת. "בעבר שאבנו מהכנרת 350-400 מיליון קוב בשנה. היום כ-40 מיליון בלבד - כעשרה אחוז".

אלא שהמשוואה השתנתה. לראשונה, ישראל לא רק שואבת מהכנרת אלא גם מזרימה אליה מים מותפלים. מדינת ישראל בחרה להשתמש מים יקרים ולהזרים אותם לכנרת, בשל המצב הקשה. כיום מוזרמים כאלף קו"ב/שעה דרך נחל צלמון, בעיקר "להחייאת הנחל". עם כניסתו המלאה של מתקן שורק 2, הכמות צפויה לגדול לחמשת אלפים קוב בשעה.

ובחישוב חודשי תוספת של כשני סנטימטר למפלס הכנרת. "כל סנטימטר בכנרת זה 1.7 מיליון קו"ב", מזכיר חזי. "המטרה היא לדחות ככל האפשר את השאיבה".

ילוז מסביר, "בהתחלה חשבנו שהזרימה תעלם. הכנו את נחל צלמון שהוא אכזב לזרימה קבועה. האדמה נספגה והיום המים מגיעים לכנרת. התכנון העתידי הוא גם להעלות ל-15 אלף קו"ב/שעה. אם מזרימים בכל השנה, אין אולי צורך למלא את הכנרת, אבל בהחלט אפשר לשלוט במפלס שלה אפשר להגיע למצב שאין כזה דבר כנרת מתייבשת".

בצפון, המהלך הזה מתקבל ברגשות מעורבים. עידן גרינבוים, יו"ר איגוד ערים כנרת וראש מועצת עמק הירדן, מדבר על שינוי תודעתי. "הכנרת הייתה ותישאר סמל. אבל צריך להודות המרכזיות שלה לחיינו כבר לא מה שהייתה. יש התפלה, יש אלטרנטיבות. טוב שיש, אחרת היינו במצב קשה מאוד. אבל זה לא אומר שזה לא כואב".

לדבריו, מי שחי ליד הכנרת לא צריך גרפים. "לכל אחד יש את הסימן שלו: סלע, עץ, קו בחוף. אם הוא מתכסה במים, אתה יודע שהמפלס עלה. וזה לא קורה".

השאלה הגדולה נותרת פתוחה: האם נמשיך "למלא" את הכנרת באופן מלאכותי, או שנשלים עם כך שמדד הרוח הלאומי הפך למדד סמלי בלבד. "פעם היינו מתפללים לגשם", אומר ילוז. "היום יש לנו שליטה - לפתוח את הברז. הכול שאלה של סדרי עדיפויות".

והכנרת? היא ממשיכה לשקף, אולי יותר מכל, לא רק את מצב החורף, אלא את היחסים החדשים של ישראל עם המים, עם הטבע, ועם הסמלים שהגדירו אותה.