נרצח ביום, כיתה שלמה בחודש: זו ישראל 2026

נרצח ביום. כיתה שלמה בחודש. אלה לא נתונים מאזור מלחמה רחוק. זו ישראל, 2026.

הטרור הפלילי שוטף את הרחובות, קוטל חיים, משתק קהילות ומפורר את תחושת הביטחון הבסיסית ביותר- הזכות לחיות בלי פחד. במשך שנים היה נוח למערכת הפוליטית והציבורית לסמן אותו כ'בעיה פנימית של החברה הערבית'. בעיה של אחרים. היום, כשהירי זולג לערים מעורבות והפרוטקשן חונק את אתרי הבנייה במרכז הארץ, האשליה הזו קרסה. יחד עם חיי אדם.

הפשיעה המאורגנת איננה מגזרית; היא סימפטום של ואקום משילותי. כשמדינה מוותרת על ריבונות, ארגוני הפשיעה הם אלו שנכנסים בנעליה.

הסטטיסטיקה המדממת היא רק קצה הקרחון. לפי הערכות משרד האוצר וגופים כלכליים: הפשיעה המאורגנת עולה (באופן ישיר או עקיף) למשק הישראלי 5-10 מיליארד שקלים בשנה: אובדן ימי עבודה, הוצאות רפואיות, פגיעה בתשתיות, קריסת עסקים קטנים, פגיעה ארוכת טווח בכוח העבודה ובצמיחה.

אבל יש גם מס שקט, סמוי, שכל אזרח בישראל משלם: ארגוני הפשיעה שולטים כיום בחלקים נרחבים מענף הבנייה והתשתיות באמצעות דמי חסות- פרוטקשן. התאחדות הקבלנים מעריכה שהפרוטקשן מייקר את עלויות הבנייה ב 3-5%.
המשמעות לציבור: עשרות אלפי שקלים מתווספים לעלות של כל דירה - זהו 'מס פשיעה' שמגולגל ישירות לרוכשי הדירות. כלומר, כל זוג צעיר שקונה דירה בחיפה, ראשון לציון או באר שבע , משלם כסף שזורם ישירות לארגוני פשיעה, בגלל מחדל המשילות המתמשך.

אין תמרור עצירה בנצרת ואין חומה שתגן על תל אביב. הטעות המסוכנת ביותר היא להאמין שאפשר 'לבודד' את האלימות. ארגוני פשיעה לא מכירים בגבולות מוניציפליים, לא בזהות לאומית ולא בקווי הפרדה פוליטיים. הם פוגעים במערכות השלטון, מאיימים על נבחרי ציבור, משבשים מכרזים, ומחלישים את האמון הבסיסי במדינה.

כפי שקבע מבקר המדינה בדוח ממאי 2021, מדובר בכשל מערכתי שבו המדינה נסוגה מחובתה הבסיסית ביותר. ממצאים מרכזיים מהדו"ח מציינים היעדר תיאום בין גורמי האכיפה, מחסור חמור במשאבים ייעודיים, כשל מתמשך במאבק בפשיעה החמורה בחברה הערבית. המשמעות: המדינה כושלת במילוי חובתה הבסיסית לביטחון אזרחיה. וכשמדינה מתייחסת לאלימות כאל 'סוגיה פנים קהילתית', היא למעשה מפקירה אזרחים. לא רק ערבים. את כולנו.

ארגוני פשיעה לא עוצרים בתמרור היציאה מהיישוב הערבי. הם משחיתים את מערכות השלטון, משבשים מכרזים ציבוריים ומאיימים על נבחרי ציבור. כפי שמזהירים במכון למחקרי ביטחון לאומי ,INSS קריסת המשילות בחברה הערבית היא איום אסטרטגי על חוסנה של הדמוקרטיה הישראלית כולה. התחזקות ארגוני פשיעה היא סימפטום של אובדן משילות. אלימות מאורגנת מחלישה הרתעה, פוגעת בלכידות ומאיימת על הדמוקרטיה. המסקנה היא ברורה- מאבק אפקטיבי חייב להיות רב מערכתי: משטרתי, כלכלי, אזרחי ופוליטי. מאבק משותף הוא לא אידאולוגיה, הוא הכרח. המאבק בטרור הפלילי הוא לא רק מאבק נגד אלימות. הוא המאבק על דמותה של ישראל.

ובתוך המציאות הקשה הזו, קורה דבר מפתיע. שקט, לא מתוקשר מספיק, אבל עמוק. מתוך המציאות המדממת הזו, צומח 'המחנה השפוי'. זהו מחנה של אזרחים, יהודים וערבים כאחד, שמבינים ששותפות היא לא רק אידאולוגיה, היא הכרח קיומי. יותר ויותר אזרחים יהודים מסרבים להישאר אדישים למוות של אזרחים ערבים. יותר ויותר אזרחים ערבים מסרבים להישאר בשקט ולבד וקוראים לאזרחים יהודים להצטרף לזעקתם.

נולדת כאן שותפות גורל אזרחית, לא מתוך סיסמאות של דו קיום, אלא מתוך הבנה פשוטה: או שנילחם יחד על ביטחון, חוק ועתיד לילדים של כולנו, או שנפסיד יחד.

עבור אזרחי המדינה, ערבים ויהודים כאחד, זהו רגע היסטורי שאולי לא יחזור- הרגע לדרוש את קיומם של כל המרכיבים למאבק - אכיפה אמיתית, לא הצהרות, מאבק כלכלי בארגוני פשיעה, לא רק משטרתי, אחריות ממשלתית, לא גלגול אשמה, ובעיקר, שיתוף פעולה אזרחי רחב, יהודי-ערבי.

הלכידות החברתית שאנו רואים כיום בהפגנות המשותפות נגד הפשיעה היא התשתית גם לשגשוג כלכלי. כשאנחנו דורשים יחד ביטחון אישי, אנחנו לא רק דורשים הגנה על חיים; אנחנו דורשים את היכולת של צעיר ערבי להשתלב בהייטק בלי פחד, ואת היכולת של קבלן יהודי לבנות בלי סחיטה. שילוב החברה הערבית בכלכלה עתירת הפריון, כפי שאנו עושים בצופן תשביק, הוא המפתח להעלאת התוצר הלאומי. אך ללא ביטחון אישי, המנוע הזה יקרטע ויידום.

המאבק בטרור הפלילי הוא הרגע שבו עלינו להחליט: האם אנחנו מאפשרים לפשע לפרק אותנו, או משתמשים בו כנקודת מפנה לבניית חוזה חברתי חדש?

שותפות אמת בין יהודים לערבים היא הדרך היחידה להחזיר את המדינה לאזרחיה. הגיע הזמן לעבור מהצהרות לאכיפה, ומגלגול אשמה לאחריות ממשלתית מלאה.

הטרור הפלילי הוא לא 'הבעיה שלהם', של המיעוט הערבי. הוא השאלה מי אנחנו - אזרחי המדינה והאם אנחנו מוכנים להיאבק יחד כגוף אחד, על מדינה שמתפקדת עבור כל אזרחיה? הנוכחות של אזרחים ערבים ויהודים בהפגנות ההולכות ומתפשטות, היא התשובה.

אזרחי ישראל מוכנים להילחם על עתיד הילדים של כולנו, מאוחדים סביב המאבק והדרישה מהמדינה- חובתך כלפינו היא לפעול, בכל החזיתות ועכשיו.

מייסם ג'לג'ולי היא מנכ"לית ארגון צופן ומירב (בוזי) בועז היא סמנכ"לית אסטרטגיה, שותפויות ופיתוח עסקי בארגון.