"מייד אמרתי להם: תרשמו אותי לח"ץ"

כשחמי הגיע לפני כמה שנים כאברך חב"דניק אל לשכת הגיוס בירושלים, הוא לא העלה בדעתו כיצד ישתנו חייו בחודשים שלאחר מכן. "למדתי במוסדות חרדיים, ובגיל 18 הרגשתי שאני לא ממצה את עצמי ולא מגיע למה שאני באמת יכול לתת בישיבה", הוא פותח. "בנקודה ההיא הרגשתי שאני רוצה לתרום לעם ישראל ולהתגייס".

חמי, כיום לוחם במילואים ואב לתינוקת, טרם הכיר אז את הצבא, ובטח שלא ידע ממה הוא מורכב, אולם עליו דווקא שמע לא פעם ממכרים. בצעד שהיום החל לקבל ביטוי משמעותי יותר מן העבר, אמנם כזה שעדיין נחשב חריג ברוב החוגים החרדיים, פנה חמי אל הצבא: "הגעתי ללשכת הגיוס ואמרתי 'אני רוצה להתגייס לצבא'. הסתכלו עלי, הבינו שאני חרדי ואמרו לי לפנות למינהלת החרדים.

"אמרתי שם אותו הדבר, ושאלו אותי לאן אני רוצה להתגייס. 'מה האפשרויות?', שאלתי. אמרו לי שיש ח"ץ (חרדים צנחנים), נצח יהודה בכפיר, ופלוגה מותאמת בגבעתי (פלוגת תומר שנסגרה בגלל מחזורי גיוס נמוכים מאוד). שאלתי לאן הכי קשה להתקבל, וברגע שאמרו לי שצריך לעבור גיבוש כדי להגיע לח"ץ, אמרתי 'תרשמו אותי'. בפועל, לא ידעתי בכלל מה הכוונה בגיבוש. לא הייתי מחובר".

חמי: "באחד הלילות רעדתי מקור וסרן ש' זרק את השמיכה מעליו וישן כשהוא חשוף, כדי שלי לא יהיה קר. זה היה כל כך מובן מאליו עבורו, וזה מה שהוא מנחיל בפלוגה כיום. זה רגע שלקחתי איתי לחיים"

בחוסר ודאות הגיע חמי הצעיר אל יום המבחנים. "בגלל חוסר ההיכרות שלי עם העולם הזה לא ידעתי מה היום יכלול. לא היו לי מכנסי ספורט, אז הגעתי עם מכנסי פיג'מה תכולים וחולצה כתומה. הייתי הכתום היחיד כשכל השאר לבושים לבן", הוא צוחק. "כולם שמו לב אלי במיוחד, והרגשתי שהרבה יותר קשה לצלוח את היום כך".

ובכל זאת, חמי צלח את הגיבוש והתגייס לפלוגה הייחודית בחטיבה האדומה, שמקבלת לשורותיה חרדים המבקשים לשרת כלוחמים, עבר טירונות והכשרה כלוחם. בהמשך הוא יצא לקורס חובשים, ואחרי כן מונה לתפקיד הקשר של סרן ש', כיום מפקד הפלוגה. "היינו יחד כמעט שנה", מספר חמי בשיחה משותפת עם ש' בבא"ח צנחנים, לצלילי ירי הטירונים במטווחים הסמוכים.

"למדתי מש' איך נראית דוגמה אישית, דאגה לחבר, מה זה להיות חלק מצוות. באחד הלילות הקפואים והקשים שהיו רעדתי והוא ראה את זה. היתה לנו שמיכה שבקושי חיממה אותנו, וש' זרק את השמיכה מעליו וישן כשהוא חשוף כדי שלי לא יהיה קר. זה היה כל כך מובן מאליו עבורו, וזה מה שהוא מנחיל בפלוגה כיום. זה רגע שלקחתי איתי לחיים".

התמיכה והמשפחתיות

סרן ש', גם הוא מבית חב"דניק, התגייס לפלוגת ח"ץ בעיצומה של מגפת הקורונה. "באותה התקופה היה חוסר ודאות בכל העולם. אחרי המסלול הקלאסי של חב"ד הייתי אמור לצאת לשליחות, אבל החלטתי במקום זה להתגייס. זה היה לי בראש, והרגשתי שזה הזמן. במקביל, חבר שהתגייס מחזור אחד לפניי המליץ לי להגיע לפלוגה, ובפועל הגענו כמה חברים לגיבוש. בסוף, ארבעה הגיעו לח"ץ וחמישה לנצח יהודה".

בפלוגה מילא ש' את כל התפקידים - החל מלוחם, דרך מ"כ, סמל, מ"מ, סמ"פ וכעת מ"פ. מסלולו, כך הוא מתאר, הוא זה שמאפשר לו בתפקידו הנוכחי להבין לעומק את המורכבויות הטמונות בהחלטה של פקודיו להתגייס כחרדים לאותו גוף רחוק, הצבוע ירוק זית.

"אבא שלי שירת כקצין בגולני ואז חזר בתשובה", הוא מעיד, "ולכן הרעיון של להתגייס לצבא לא היה לו חדש. עם זאת, הוא לא שלח אותי להתגייס באופן אוטומטי, אלא אמר 'אם אתה לא לומד בישיבה, לך תרום בצה"ל'. מגיעים לפלוגה גם חבר'ה כאלה, אבל גם לא מעט שמגיעים בלי תמיכה מהבית בכלל".

לדבריו, "כל מי שכאן בא מרקע חרדי. לא משנה עם איזה סל אתה מגיע, בסופו של דבר אחד הדברים הכי חשובים לנו פה כמפקדים הוא התמיכה. גם עם הדיסטנס, המשמעת, החוקים - אכפת לנו מאוד מהלוחמים. אנחנו מתעסקים כאן עם כוח אדם שמורכב לעיתים להתעסק בו, אבל ברגע שהחבר'ה האלה איתך - הם איתך עד הסוף והם הטובים ביותר. זו משפחה של תותחים אחד־אחד".

בכלל, מוטיב המשפחתיות בולט בפלוגה, ונדמה שהוא נוכח בדבריהם של כל אחד מהלוחמים שעימם שוחחנו. כך, למשל, בשיחות אקראיות שערכנו עם חלק מהלוחמים במהלך תרגיל שדימה לוחמה בשטח בנוי במבנה בביתר עילית, עוד בטרם נחשפנו לסיפוריהם של חמי וש', אלה ציינו כי אחת הסיבות המהותיות שבגינן בחרו להתגייס היא הימצאות של מכר בפלוגה, שהתגייס וראה כי טוב.

"זו פלוגה שמורכבת מאחים, בני דודים ומכרים מהישיבה ומהשכונה", הם אמרו לנו. "בסוף, דרך האנשים האלה אתה נחשף בצורה הטובה ביותר לעשייה של צה"ל ושל הצנחנים, מכיוון שבאופן רשמי אף אחד לא ידבר איתך על להתגייס לצבא".

סרן ש': "אנחנו מתעסקים כאן עם כוח אדם שמורכב לעיתים להתעסק בו, אבל ברגע שהחבר'ה האלה איתך - הם איתך עד הסוף והם הטובים ביותר. זו משפחה של תותחים אחד־אחד"

בעקבות האח

לשיחה מצטרף טוראי א', שהתגייס זה עתה לפלוגה וגם הוא, איך לא, שמע עליה מאחיו שנמצא איתנו. "חמי הוא האח העשירי בסדר, הראשון שהתגייס לקרבי. אני האח ה־12 וזה שהלך בעקבותיו לח"ץ", הוא מספר בחיוך.

"למעשה, כבר בגיל 16 ידעתי שאתגייס בשלב מסוים, אבל באותו הגיל למדתי בישיבה וידעתי שזה חשוב, אז בחרתי להישאר. בגיל 19, במהלך המלחמה, הבטתי בעצמי במראה ואמרתי: 'שמע, אתה לא באמת יושב ולומד שלושה סדרים בישיבה, אתה רגל וחצי בחוץ'. אז למרות שאני אוהב ללמוד הבנתי שזה הזמן שלי ללכת ללשכת הגיוס".

א' מספר ש"לא הסתכלתי על הסביבה אלא על עצמי", ומעיד שידע מהרגע הראשון שיזכה לתמיכה מאחיו הגדול, חמי. "הייתי מבולבל, לא ידעתי אם אני באמת רוצה את זה. זה גבול שאתה לא באמת יודע מה יש מעברו השני. אתה יכול רק להציץ, אבל לא יודע מה מחכה לך - זו לא הסביבה שלך, זו לא הכיתה שלך שמתגייסת יחד וכולם מדברים על זה. גם אם מישהו מהחברים שלך בוחר לעשות את הצעד הזה, הוא ישמור את זה לעצמו.

"באחד מערבי השבת אמרתי לחמי שאני רוצה להתגייס, אחרי שראיתי אותו וגם כמה חברים ששירתו בח"ץ, כולל אחד שנפצע. הוא העניק לי את כל הכלים, הכין אותי לגיבוש ודאג לכל דבר שהיה חסר לי". חמי, מצידו, מוסיף שהוא "שמח שלאיציק יש את התמיכה של אח שלו, אחרי שתהליך הגיוס שלי היה מורכב יותר ביחס לבני המשפחה. הלוואי שהיה לי מישהו שילווה אותי ויגיד לי אז מה זה הצבא ומה זה אומר להיות לוחם".

"לבנות תשתיות נכונות"

אני מבקש להבין האם תפיסת ה"חבר מביא חבר" נוכחת גם במסלוליהם של המלש"בים כיום. אחד מהם, צעיר בן 21 ממשפחה חב"דניקית שעזב את הישיבה במטרה לשנות כיוון, מספר שביקש להגיע לפלוגה אחרי ששמע עליה מחברים. "זה מפה לאוזן", אומר דוד (שם בדוי).

על הבחירה לשרת בקרבי הוא מציין כי "יש הרבה חרדים אשר לא מגיעים מרקע 'קלאסי' שמותאם לתפקידים קרביים. עם זאת, הגעתי לנקודה שבה אני צריך שה'למה לא' יהיה חזק יותר מה'למה כן', וזה לא המצב. זה מורכב ודורש הרבה הקרבה, אבל זה מובן לי.

"המסלולים הקרביים מפחידים יותר את הסביבה, ועולות שאלות איך יוצאים משם. צה"ל בונה תשתית שמשתפרת בעניין גיוס החרדים. הגיוס דורש מנער חרדי המון, וזו דרך שדורשת המון הכלה מהציבור. זה גם משפיע על היחסים עם המשפחה, אבל במשפחה שלי יודעים שבחרתי בדרך הזו ברוח טובה, ואני בטוח שהדרך תתבהר גם לקרוביי".

עם זאת, רוב המרואיינים סבורים שהצבא לא הצליח להנגיש עצמו כפי שהיו מצפים. "קיבלתי צווי גיוס אבל שום אינפורמציה", מעיד דוד. "נער חילוני גדל על האתוס הזה, אבל הנער החרדי לא, וזה חסר. אם לא תחקור, תתקשר ותשאל - פשוט לא תדע, כי לא דואגים להנגיש את זה".

עבורם, יש צורך בעבודה משותפת ולא בהתנגחות. "צה"ל צריך לבוא בחיבוק ולהושיט יד, לא בסנקציות ובעונשים", אומר א', ודוד מוסיף: "אם הצבא יוכיח שהוא בונה תשתיות נכונות, אין סיבה שזה לא יעבוד".

מה לגבי התגובות?

"אנחנו הפשוטים, לא מפזרי הסיסמאות, ואנחנו ההוכחה שאפשר לשלב בין ספרא לבין סייפא. אנחנו משתייכים לאמיצים שלאורך כל הדורות שמרו על עם ישראל, ונישא זאת בגאווה", מסכם חמי.