"להיות במילואים זה סיפור חיי", אומר בחיוך סא"ל מ' (47) מהיישוב חמדת שבבקעה. הוא עצמו שירת שנים ארוכות במילואים, ועבר דרך ארוכה: מגיוסו לגולני, דרך קצונה בגבעתי, מ"מ, מ"פ ולבסוף - מפקד חפ"ק מח"ט.
לפני שפרצה המלחמה הוא השתחרר ממילואים, ומפקד אחר נכנס לתפקידו. כשהתנדב לחזור לשירות - הוא שב כחייל פשוט לחפ"ק שאותו עזב והיה נהג.
מפקד בן 50
האווירה בבית משפחתו תמיד עודדה התנדבות בכלל, ולצה"ל בפרט. "העובדה ששני הבנים שלנו קצינים לא קרתה במקרה", אומר מ' ל"היום".
"כשמנכיחים נתינה בבית - לאו דווקא לצאת לפיקוד, אלא פשוט להיות מילואימניק או סדיר ביחידות הקדמיות - וכשהילדים מבקרים את אבא במילואים ויוצאים לנופש מ"פים של המשפחות - המסר עובר הלאה בחינוך, באווירה, ואולי אפילו בגנטיקה. האנשים הכי טובים צריכים ללכת לתפקידי פיקוד. זו חוויה מורכבת וקשה, אבל אין שנייה לה".
בהתחשב בכל אלה, מ' לא הופתע כשפגש את בנו, סגן ט' (24), במלפ"ק, המרכז להכשרת פיקוד קרבי. מ' נמצא במרכז כחניך בקורס מג"דים במילואים, ט' חניך בקורס מ"פים בסדיר. ט' גר גם הוא בחמדת, נשוי ואב לתינוק. הוא מ"פ בגדוד דוכיפת של חטיבת כפיר. לפני תפקידו זה שירת ביחידת דובדבן.
ב-7 באוקטובר קפץ ט' לרעים ולחם שם, ולאחר מכן נכנס עם כוח לג'באליה. במהלך הלחימה איבד חבר קרוב שלו, נתנאל מנחם איתן ז"ל. "נתי היה כמה מטרים לפניי, ועלינו על מטען. תפעלתי את הפינויים והחיפויים. הוא נהרג, אני פה. לכן קראתי לבן שלי על שמו, אריאל מנחם. אריאל, אחד השמות של ירושלים, ומנחם לזכר נתי", מספר ט'.
כפי שניתן להבין, סביר למצוא בחור בן 24 בקורס פיקודי, אבל לפגוש שם גבר כמעט בן 50 שהוא כבר סבא - פחות.
כששוחרר בסוף פברואר, מ' לא נלחם לחזור לתפקיד פיקודי בגילו, אך אז הוא שמע שמקימים גדוד חי"ר של יוצאי חיל הים - והצטרף. במהרה הוא מונה למג"ד וסייע בהקמת הגדוד.
באמצע אימון ההקמה בצאלים, בעודו במטווח, ט' התקשר אליו וסיפר לו שהוא עומד להיות סבא בעוד זמן קצר, ושהם בדרך לחדר הלידה. הסב הנרגש יצא באמצע האימונים ונכח בלידת נכדו.
עושים דברים בענווה
בינתיים האימונים הסתיימו, והגדוד חיכה לתעסוקה המבצעית הראשונה שלו. מ' הלך לקורס שבו פגש את בנו.
"המשימה היא משפחתית", הוא אומר. "לא דמיינתי שזה יקרה בגיל 47, ולא דמיינתי כמה זה קשה ומורכב. הבן הגדול שלי היה מפקד ביחידה הרב־ממדית והשתחרר רק לאחרונה. אנחנו עושים את מה שצריך לעשות. כמו החבר'ה מחיל הים שלא הסכימו לשבת בבית בזמן הלחימה ויזמו את הקמת הגדוד.
"כל כך הרבה אנשים הפכו עולמות כדי שהצבא יקים את הגדוד הזה. מי שיש לו ערכים לא יכול להגיד לא למשימה כזאת".
מ' מסביר למה זה מורכב להקים גדוד חי"ר מאנשי חיל הים. "לחיל הים אין מילואים, והגדוד הזה עושה משהו שהצבא לא מכיר. פתאום חובלים שהיו מפקדים של ספינות הפכו למפקדי מחלקות במילואים.
"הם עושים את זה בענווה גדולה. זה מסובך, כי בסוף הגדוד חי ופעיל כל הזמן, וצריך לבנות אותו ולאמן אותו. אנחנו עושים את זה במאמצים גדולים, אבל באהבה. גם אשתי גאה בזה, ורואה בשליחות הזאת שליחות שלה. יש קבוצת נשות מג"דים שהן קבוצת השוות שלה, ויש לזה משמעויות. אני חושב שאשתו של הבן שלי עובדת יותר קשה. הילדים שלי כבר גדולים".
ואם כבר מדברים על הנשים, הן חשות הקלה שהגברים שלהן בקורס ולא בחזית?
ט' טוען שכן. "בקורס אני יוצא הביתה כל שבת. היו זמנים שהיינו יוצאים פעם בחודש, אז המצב כיום נותן לאשתי כוחות להמשיך".
הוא מבקש להודות על התמיכה המשפחתית המורחבת: "כשאבא שלי במילואים, אמא שלי היא גם אשת מג"ד וגם סבתא. כך שכשאשתי בלימודים, אמא שלי מתפקדת כבייביסיטר, לפעמים עד 22:00 בלילה. אז תודה על הכל.
"המסר הכי חזק, גם ממה שאבא שלי מספר, שהוא הלך להיות נהג אחרי עשרות שנים, הוא שאיפה שצריכים אותנו - לשם אנחנו הולכים. אנחנו נעשה את כל מה שצריך, וכולם מוזמנים להצטרף לאתגר שלנו ולהתגייס לצבא".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו