דורשת צדק: "טעות בזיהוי" היא לא התשובה הנכונה

אני כותבת כאם. לא כפעילה, לא כסמל, לא ככותרת. אני כותבת מתוך המקום שבו שום מילה לא אמורה לצאת, אבל השתיקה בו קשה יותר מהכאב עצמו.

מאז שג'והרה נרצחה, החיים שלי לא חזרו למסלול. הם פשוט מתקיימים בתוך חסר שאין לו סוף. יש רגע אחד שמלווה אותי בלי הפסקה: 7 ביולי 2022, יום שלישי, 10:15 בבוקר. מהרגע הזה, הזמן קפא. כל מה שהיה לפניו נראה רחוק, כמעט שייך לחיים של מישהי אחרת.

מאז, אני חיה בתוך כאב שלא מתרגלים אליו. אין דבר בעולם שמרגיע אותו. לא הזמן, לא אנשים, לא מילים מנחמות. זה כאב שנכנס לגוף ונשאר שם. אני לומדת לנשום סביבו, כאילו הנשימה עצמה צריכה לבקש רשות.

ג'והרה היתה הבת שלי, אבל היא היתה הרבה יותר מזה. היא היתה אישה חופשייה, עצמאית, פמיניסטית, שידעה מי היא ומה היא רוצה - ולא היתה מוכנה לוותר על עצמה כדי להתאים לציפיות של אחרים. היא התעקשה לא לתת לאף אחד להקטין אותה.

לכן, כשהיא נרצחה, לא נלקחה ממני רק הבת שלי - נלקחה האפשרות לחיים אחרים. נקטע קול של אישה צעירה שביקשה לחיות בכבוד, בחופש, בלי פחד.

אחרי הרצח, היו רגעים שבהם האשמתי את עצמי. אולי הייתי יכולה להציל אותך. אלה מחשבות שאמא לא יכולה לברוח מהן. אבל למדתי לא לתת להן לשבור אותי לגמרי, כי בתוך כל זה יש בי גם כוח - והוא לא שלי בלבד.

אני מרגישה שג'והרה היא זו שמחזיקה אותי. שהיא זו שנותנת לי את הכוח לקום בכל בוקר, לצאת מהבית, לעמוד במחאה, לדבר, לדרוש. לא אוותר. יש בי בסיס חזק שמחזיק אותי, ודווקא מהמקום שבו נשברתי - צמח אצלי משהו שלא נותן לי לשתוק.

אני יוצאת להפגנות כי אני דורשת צדק. לא סיסמאות, לא נאומים, לא הבטחות ריקות. אני דורשת חקירה אמיתית. פענוח. אחריות. והדבר שהכי קשה לי לומר הוא שזה עדיין לא קורה.

במשטרה אומרים לי שמדובר ב"טעות בזיהוי". איך אמא אמורה לקבל את התשובה הזו אחרי שמטען הוצמד למכונית של הבת שלה? מי טעה? מי שילם? זו תשובה משפילה. כאילו צריך גם להסביר לי למה אין תשובות, כאילו אי אפשר אחרת.

הדם שלנו שווה פחות?

אני חיה בפחד שהרוצחים לא ייתפסו, והפחד הזה משותף לאימהות רבות בחברה שלנו. אנחנו נפגשות באותן כיכרות, עם אותן תמונות, עם אותן עיניים ללא שינה. יש תחושה ברורה שלא ממהרים לפענח רציחות בחברה הלא־יהודית. שהדם שלנו שווה פחות. שאם זה היה קורה במקום אחר - היו הופכים עולם. זו אינה תלונה, אלא המציאות.

בכל מחאה אני עומדת בשם ג'והרה, ובשם משפחות שבכל בוקר קמות בלי הילד שלהן ומקבלות בתמורה משפטים ריקים. אני לא מחפשת רחמים, ולא רוצה שיחבקו אותי מול מצלמה. אני רוצה את האמת. לדעת מי רצח את הבת שלי. שיתחילו לדבר על אחריות, על כשל, על מחדל. שהמוות לא יישאר תיק פתוח בחייהם של אנשים.

הכאב שלי לא ייעלם. אני יודעת את זה. אבל אם המאבק שלי יכריח את המדינה להסתכל לנו בעיניים, אם הוא יגרום למישהו להבין שאין מדובר בעוד נתון, אם הוא ימנע את הרצח הבא - אולי בתוך החסר הזה יישאר משהו שמצדיק את ההמשך. כי אמא שמאבדת בת לא מפסיקה לאהוב. היא רק לומדת להיאבק עם אהבה בתוך כאב שאין לו סוף.

הכותבת היא יועצת לקידום מעמד האישה בעיריית שפרעם