נפרדים מרעיה הרניק: האם השכולה שהפכה לסמל המחאה נגד מלחמת לבנון הראשונה

כמו עצי השקדיה שעדיין פורחים בירושלים, רעיה הרניק הפכה לחלק בלתי נפרד מנוף הארץ. היא נפטרה השבוע בגיל 92, והותירה אחריה מורשת של שכול, מחאה ותקווה.

רבים זוכרים אותה בגלל השכול הנורא, אך רעיה הרניק היתה דמות ציבורית ידועה הרבה לפני שבנה, רב-סרן גוני (גיורא) הרניק, נהרג במלחמת שלום הגליל. היא שימשה כעורכת תכניות בקול ישראל בימי הזוהר של הרדיו הישראלי, בשנות השישים והשבעים. בעלה, מאיר הרניק, היה אחד הקולות המזוהים ביותר בגלריה הקולית של אותן שנים, ושניהם נחשבו לדמויות ירושלמיות אופייניות. מאיר נהרג בטרם עת בתאונת קטנוע ברחוב הפלמ"ח בירושלים.

"אני אחראית למותו"

באחת התמונות המפורסמות ברשת, נראית רעיה מתרפקת על בנה גוני, שניהם בהבעת צחוק טבעית ושמחה. לימים, בשיחה עם משה קפלינסקי וגבי אשכנזי, אמרה משפט קורע לב: שהיא אחראית למותו של גוני במלחמה.

בנה, שהיה מפקד סיירת גולני, נפל בכיבוש מבצר הבופור ב-6 ביוני 1982. חרף מחאותיה הסוערות והזעם הנורא שביטאה כלפי ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, היא הבינה אמת קשה: אם שמחנכת את בנה לגדול ולהיות מפקד באחת מיחידות חוד החנית של צה"ל, לא יכולה להאשים אחרים כאשר הוא נופל באחת ההתקלויות של הציונות.

ילדה יקית שגדלה להיות אשת תקשורת

רעיה נולדה בברלין בשנת 1933, השנה שבה עלה היטלר לשלטון. שלוש שנים לאחר מכן עלתה עם הוריה לארץ ישראל, ממנה לא תזוז עד יומה האחרון. היא גדלה כילדה יקית בתל אביב תחת השם רעיה ויתקון, ואף כתבה על אותם ימים ספר ילדים בשם "בין שתיים לארבע צריך להיות שקט".

רעיה גדלה במשפחה שהייתה מופת של האליטה הישראלית המשרתת הותיקה. אביה היה איש כלכלה מצליח, ודודה, אלפרד ויתקון, היה אחד משופטי בית המשפט העליון הבכירים. בנה גוני היה מנהיג טבעי מגיל צעיר, התגייס לסיירת גולני והיה מאותם חיילים וקצינים שתמיד אפשר היה לסמוך עליהם שיהיו בזמן הנכון במקום הנכון. משה קפלינסקי היה מפקד היחידה אך נפצע קשות במהלך הקרב, וגוני, יחד עם גבי אשכנזי, נשלח להחליפו - ושם מצא את מותו.

בעקבות המלחמה, התחברה רעיה לאותה קבוצת הורים שכולים של ששת הנופלים במבצע הבופור, שכונתה בתקשורת "קבוצת איכות". שלושה מהנופלים היו בני קיבוצים של השומר הצעיר. ההתנגדות למלחמת שלום הגליל הייתה חריפה במחנה הזה מההתחלה, ודם החללים קידש את המחאה האינטנסיבית וחסרת התקדים מצד הורים שכולים.

סיסמאות כמו "אין לנו ילדים למלחמות מיותרות" לא נשמעו בישראל עד אז. הסופר רוביק רוזנטל הנציח את זכרם בספרו "משפחת הבופור", שיוזמתו הגיעה מהצלם יהושע זמיר, שאיבד במקום את בנו ירון.

השעון שצלצל בחצות

לפני כמה שנים נזכר רוזנטל במפגש מרגש עם רעיה הרניק. "הגעתי דרך השירים שכתבה. רבים מהם נכתבו לפני המלחמה, ויש בהם חרדה ואפילו נבואת לב", סיפר.

"את השעון שאני כותבת עליו הביאו לי עם החפצים שלו", סיפרה לו רעיה. "הנחתי אותו בחדר השינה, וכל לילה בארבע ושלושים דקות הוא היה מצלצל. הבטריה נגמרה לאחר זמן והשעון שתק. ביום ההולדת השלושים של גוני, השעון צלצל שוב - פעם אחת ויחידה".

פרופסור מחבריה, מומחה לחכמת ישראל, אמר לה שהוא אינו מאמין בקבלה, אך לדבריו, אלה שכן מאמינים היו טוענים ששעה זו היא השעה שבה עזבה נשמתו של גוני את גופו. "אני לא ייחסתי לכך משמעות", סיפרה, "אבל כשהשעון צלצל פתאום ביום ההולדת השלושים, אמרתי לו: 'מה אתה חושב, שאני לא זוכרת שיש לך יום הולדת?'"

דיאלוג מעל המחלוקת

למרות השכול והכאב, רעיה לא הייתה מהמחרימים. היא יזמה מפגשים עם אנשים וקבוצות שהתנגדו לדעותיה, מתוך אמונה בכוח הדיאלוג. בשנים שלאחר מכן היא אף התקרבה לאריק שרון, ויש אומרים שתלתה בו תקוות רבות במישור הפוליטי.

כיום, לאחר מלחמת חרבות ברזל, ישנם אנשים ששינו את השקפתם על מלחמת שלום הגליל. היוזמה למלחמת ברירה - או מלחמת מנע - נראית כעת באור שונה.

רעיה הרניק הלכה לעולמה, אך מורשתה - של שכול, של מחאה אמיצה, ושל נכונות לדיאלוג - תישאר עימנו.