כסף לא קונה משילות

בשבועות האחרונים שבה ועולה לראש סדר היום סוגיית הפשיעה בחברה הערבית בישראל. הפגנות, שביתות וזעקה ציבורית אמיתית המבקשת שינוי. האלימות גובה חיים, מפרקת משפחות ופוגעת בביטחון האישי של אזרחים רבים — ערבים וגם יהודים. השאלה איננה האם צריך לפעול, אלא כיצד נכון לפעול.

כאן בדיוק טמון החשש הגדול: שהתגובה הממשלתית תהיה שוב אותה תגובה פופוליסטית ולא אפקטיבית — הזרמת תקציבים רחבה, כללית, שאינה ממוקדת, וללא שינוי עומק בהגברת המשילות והאכיפה.

ניסיון העבר צריך להדליק נורה אדומה. תוכניות כמו 922 ו־550 הזרימו מיליארדי שקלים למגוון תחומים בחברה הערבית, אך בשורה התחתונה הפשיעה לא מוגרה ואף לא צומצמה. המציאות בשטח מדברת בעד עצמה.

מדיניות כושלת בניסיון למגר פשיעה באמצעות תקציבי רוחב בזבזניים אינה ייחודית לישראל. דטרויט, למשל, שסבלה מפשיעה חמורה בשנות ה־70 וה־80, זכתה להשקעות ציבוריות רחבות. רק כאשר המאמצים הופנו לאכיפה ממוקדת ואפקטיבית — החלה ירידה אמיתית בפשיעה. עד אז, הכסף לבדו לא שינה את המציאות.

יש תחומים שבהם ניסיון לפתור בעיה מוגדרת באמצעות פיזור מאמצים מסביב לבעיה עצמה אינו מועיל ואף עלול להחריף אותה. הדבר נכון במיוחד כשמדובר בסוגיה בסיסית וקונצנזואלית כמו שמירה על החוק והביטחון האישי.

בעולם הטבע קיימת לכך מקבילה ברורה: אסטרטגיה של פיזור משאבים יוצרת פרטים רבים, חלשים ולא יציבים, המתקשים לשרוד — בעוד השקעה ממוקדת וחדה מולידה תוצאה איתנה ועמידה. אלפי דגיגים לא יחזיקו מעמד כמו גור קרנף אחד.

באותה אסטרטגיה יש לפעול גם במדיניות ציבורית, מול אתגרים הנוגעים לשכבה הבסיסית ביותר של מרקם החיים בישראל.

הפשיעה בחברה הערבית אינה תוצאה של מחסור בתקציבים, אלא של היעדר מיקוד תקציבי. היא נובעת מחוסר ריכוז מאמץ בהגברת המשילות והאכיפה — במיוחד בגליל.

ובשעה שהצפון מנסה להשתקם ממלחמה, ומשווע לתוכנית לאומית שתמשוך אליו משפחות, עסקים ועוגנים כלכליים, נשמעת האפשרות להסיט תקציבים לטובת תוכנית כוללת נוספת למגזר. זו טעות קשה וכפולה: גם משום שזו אינה הדרך להתמודד עם הפשיעה, וגם משום שלא ניתן לעשות זאת על חשבון תוכנית לפיתוח הגליל — כזו שתעודד צמיחה דמוגרפית, תיצור מקומות עבודה ותבסס חוסן אזרחי.

כסף לא קונה משילות — אבל חוסר משילות בהחלט שורף כסף. הניסיון מלמד כי הכשרת הקרקע מצד מנהיגי המגזר היום עלולה להפוך מחר לדרישות תקציביות מופלגות, בחסות מצב הפשיעה הקשה כשלעצמו. כל שקל צריך להיות מופנה לאכיפה נחושה ולמאבק חסר פשרות בארגוני הפשיעה — ולא על חשבון עידוד צמיחה.

הרשויות הערביות זקוקות לסיוע הזה.
פיזור משאבים הוא קונספציה מסוכנת שכבר הוכיחה את כישלונה. היא מסוכנת לחברה הערבית, מסוכנת לצפון — ומסוכנת לעתיד המדינה כולה.

—

הכותב הוא יו”ר ארגון לב בגליל