![[object Object]](/wp-content/uploads/2021/01/27/08/מורידים.-נכנסים.-מתאהבים.-דף-כתבה-מובייל.png)
יום המשפחה מתקרב - והמשפחה שלנו כבר נראית אחרת, בכל מובן. יש בה עצב וחסר אינסופי, ויש בה גם שמחה, כוחות, הצלחות והתפתחות. יש סביבנו מעגלי עיטוף ותמיכה ותיקים וחדשים. אנחנו אחרים.
בימים אלה גננות ומחנכות נערכות ליום המשפחה ומבקשות מהאימהות להביא תמונה משפחתית לגן או לכיתה. קבוצות הווטסאפ של האלמנות סוערות סביב השאלה איזו תמונה להביא - עם אבא או בלעדיו? ומה אם אחד האחים נולד אחרי שאבא נהרג?
הצעות לעריכה בבינה מלאכותית מובילות להתלבטות על שינוי המציאות ובלבול הילדים, וגם רצון להעריך ולתת מקום להתפתחות שיצרנו מאז שאבא איננו. ואני תוהה בכל ליבי - למה בעצם לעסוק בפצע הכל כך כואב הזה מול כלל הילדים והילדות? למה חגיגת המשפחתיות צריכה לפצוע ולהכאיב גם במסגרת החינוכית? ואיך אפשר להסביר לכולם שהגיע הזמן לחשוב וליצור מודלים חדשים?
כשאני מעלה את התהיות הללו, תמיד אומרים לי בחזרה: אבל בעולם יש אבות, אי אפשר להעלים אותם. ואני תמיד עונה: נכון, אנחנו פוגשים אותם בכל הזדמנות - בספרי ילדים ובסדרות, בכל חג ובכל יום שישי כשכל האבות מגיעים לאסוף - ובכל פעם אנחנו מווסתים סערה פנימית שהרוב כלל לא מודעים לקיומה:
האם גם ביום הזה חייבים להנכיח את החסר באופן כה גס? לשלוח אותנו האימהות אל התהיות וההתלבטות באיזה אופן מכניסים את השלם השבור לתוך תמונה אחת? לתלות על לוח הגן והכיתה את הפצע באופן כה חשוף ולא שמור? איזו בחירה אנחנו משאירים לילדים ולילדות שחוו אובדן וחוסר שליטה בחייהם? מגיעה להם זכות הבחירה מתי לחשוף את סיפור חייהם, מול מי ובאיזה אופן ירצו לחלוק, בטח בגילים כה רכים.
לחברה הסובבת כולה, ולנשות החינוך בפרט, יש חלק מרכזי בעיטוף ובבנייה מחודשת של חיי המשפחה השכולה, ותפקיד חשוב בהעלאת הילד או הילדה והמשפחה בחזרה למסלול ההתפתחות התקין.
הזדמנות לשיח מקרב
יום המשפחה הוא הזדמנות לשיח נעים ומקרב בין ההורה הנותר לבין אשת החינוך במסגרת. השיח הזה חייב להישען על עיניים טובות, כמו גם על גמישות מחשבתית ויצירתיות. לקראת יום המשפחה אפשר לחגוג מנהגים משפחתיים, לעסוק בחקר משפחות של בעלי חיים או צמחים, לדבר על אחים ואחיות (אם אין רגישות מיוחדת בגן ובכיתה). אפשר אחרת. במקום להעמיק את הפצע העמוק, אפשר ממש להיות חלק מתהליך ריפוי והרחבת הנפש.
אנחנו זקוקות לעיניים הטובות שלכן, הגננות והמחנכות, לחשיבה מחוץ לקופסה הדמיונית ולפרו־אקטיביות שרואה מגוון אפשרויות. נכון, בכל שנה נהוג לציין את היום הזה באופן מסוים ועכשיו דרושה השתנות. גם לנו היו מסורות שהשתנו.
הלוואי שתסכימו להשתנות יחד איתנו ועבורנו. בעדינות, ברגישות, מתוך תחושת צמיחה ולא להפך.
זה חיבוק יקר מפז שגורם לנו להרגיש שרואים אותנו, ואנחנו נודה לכן מעומק ליבנו.
הכותבת היא אלמנתו של רפ"ק ארנון זמורה ז"ל, קצין הימ"מ שנהרג במבצע לחילוץ חטופים ביוני 2024, אמא של נועם ואיתי, יו"ר הוועדה המייעצת לגיל הרך בארגון אלמנות ויתומי צה"ל וכוחות הביטחון, מייסדת שותפה במיזם "שלי מהבית"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו