בשבועות האחרונים המקרים שמגיעים אל “העוגן למשפחות המילואים” קשים במיוחד.
משפחות מתפרקות, מילואימניקים ומילואימניקיות שחוזרים אחרים לגמרי, גירושים, פיטורים, ילדים שמתפרקים רגשית, בני נוער שפשוט הפסיקו ללכת לבית הספר – וכל זה במקביל לניסיון נואש להחזיק גם את העבודה וגם את המשפחה. זה לא אנושי. וזה לא עובד.

העניין הוא שזו השדרה המרכזית של החברה הישראלית. זה הציבור שמחזיק את המדינה על גבו. יש בדיחה עתיקה שאומרת שבישראל שליש משלמים את המיסים שמחזיקים את הכלכלה, שליש עושים מילואים ושליש מתנדבים. הבעיה היא שכולם אותו שליש. ואת השליש הזה מתישים עד דק בימים אלה – בעוד צו ועוד צו. זה כבר בלתי נסבל.
לכן הגעתי לדיון בוועדת החוץ והביטחון על חוק הגיוס, או ליתר דיוק: החוק שלא יגייס. הגעתי כדי לספר על הקשיים של המשפחות, בתקווה שאולי זה ישפיע על קבלת ההחלטות.
ישבתי בוועדה שלוש וחצי שעות עד שניתנה לי זכות דיבור. במהלך הזמן הזה הבטתי על הוועדה והבנתי עד כמה היא שונה מאותה ועדת חוץ וביטחון שהייתי חברה בה בכנסת לפני שש שנים. זה אותו חדר, אותם כיסאות – אבל הכול שונה לגמרי.
הצעקות. הזלזול. השתקת הח”כיות, או בכלל כל אישה שמדברת. הוצאת חברי כנסת ואורחים מהאולם. הדאחקות על האופוזיציה. ההשתקה הברוטלית של כל מי שלא תומך בחוק. נאומים של 20 דקות ללא הפרעה למי שתומך. היה ברור שמי שבעד החוק מקבל זכות דיבור מיידית, ומי שלא – כמוני – יחכה שעות. זה היה כל כך בוטה שזה כבר היה מביך.
שום דבר מזה לא התחבר לי למה שהכרתי מאותן ישיבות מלאות כבוד ורצינות של ועדת החוץ והביטחון.
אבל התחושה הזו דווקא כן הייתה מוכרת לי. וכשניסיתי להיזכר מאיפה – נזכרתי. זה הרגיש כמו העתק של מועצת עיריית ירושלים, בשנים שבהן הייתי חברת מועצה. אולי לא העתק מדויק: במועצת העיר, כשדיברתי, היה חבר מועצה חרדי שעשה קולות של בעלי חיים. לשפל הזה עדיין לא הגיעו בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. אבל כל השאר – היה אותו הדבר.
קיצור זמני הדיבור של האופוזיציה, לעומת נאומים ארוכים של חברי מועצה או חברי כנסת חרדים. הדאחקות על כל מי שלא מיישר קו. הפער הבלתי נתפס בין מה שקורה בציבור לבין מה שקורה בדיון. הידיעה שזו הצגה אחת גדולה. והידיעה שהנטל שמושת על הציבור המשרת פשוט לא מעניין את הקואליציה, בזמן שכולם מתייצבים להגנת החרדים – כאילו זה הבון טון החדש.
זה היה מוכר מדי. דז’ה וו של לפני 15 שנה בעיריית ירושלים.
תמיד ידענו בירושלים שאנחנו מקדימים את שאר הארץ: שמה שקורה בירושלים – קורה 15 שנה אחר כך במדינה כולה. זה הפחיד אותנו, וזו הייתה אחת הסיבות המרכזיות לפעילות הציבורית שלי בעיר. הרצון לייצר עתיד אחר לסיפור הירושלמי, ואולי כך גם עתיד אופטימי יותר למדינת ישראל.
בירושלים לא הצלחנו.
ועכשיו, אותו אירוע בדיוק – זה שהכרנו משם – קורה בוועדת החוץ והביטחון. אחד מקודשי הקודשים של הכנסת. הוועדה הכי מכובדת, הכי לא פוליטית. ההבנה שזה המצב שם מטרידה מאוד, ומזכירה לכולנו שיש לנו משימה ענקית.
הפעם – לא רק עבור ירושלים. עבור מדינת ישראל כולה.
--
רחל עזריה היא חברת כנסת לשעבר ומנכ"לית "העוגן למשפחות המילואים"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו