יש משהו מרגיע ברוח המנשבת במרומי מג'דל שאמס. התחושה הראשונית היא שאתה במקום מרוחק מכל ההמולה היומיומית, במרחק נגיעה מהחרמון שנצבע בלבן. כמעט קלישאה של פסטורליה. אבל גם בתוך השלווה הזו קשה - בוודאי שלתושבי המקום אבל גם למי שמגיע לביקור - להשתחרר מאותו ערב שבת נורא ביולי 2024.
על כר הדשא הסינתטי, במקום שבו אמורות היו להישמע צעקות שמחה של שערים וניצחונות, נותרה שתיקה מעיקה. 12 ילדים, עולם ומלואו של חלומות ותקוות, נרצחו שם מפגיעה ישירה של רקטת פאג'ר-1 ששיגר חיזבאללה: אלמא אימן פכר אלדין, ג'יווארה אברהים, נאזם פאחר סעב, פג'ר ליית' אבו סאלח, חאזם אכרם אבו סאלח, יזן נאיף אבו סאלח, איסיל נשאאת איוב, פיניס אדהם ספדי, מילאד מועדאד אלשעאר, אמיר רביע אבו סאלח, ג'וני ודיע איברהים ונאג'י טאהר חלבי.
עבור חלק מהמשפחות השכולות, הכאב על האובדן הופך כעת לכאב של מאבק על הזיכרון. המגרש, שהיה הלב הפועם של הכפר, הפך למוקד של מחלוקת. המועצה המקומית החליטה להפוך את שטח המגרש לגן זיכרון, החלטה שמעוררת התנגדות חריפה מצד הורים שרואים בהרס המקום שילדיהם כל כך אהבו, פגיעה נוספת בנשמתם.
"אני זוכר שבזמן המלחמה אמרתי - יש נפילות מסביב לכפר, אבל אני לא מאמין שיהיו נפילות אצלנו". המילים הללו של אברהים אברהים, אביו של ג'יווארה שנהרג באסון, מהדהדות את התחושה ששררה בכפר עד לאותו רגע. "אף אחד לא חשב שזה יכול לקרות פה".
היום, אברהים עומד מול השטח שפעם שקק חיים ולא מוצא נחמה בתוכניות הבנייה החדשות. "הפכו את המגרש לגן זיכרון ואני לא מסכים עם זה", הוא אומר בכאב. עבורו, המגרש הוא לא רק אתר הנצחה, הוא המקום שבו בנו עדיין נוכח. "זה מקום הנפילה", הוא מצביע, ולרגע נדמה שהוא מסתכל שוב על בנו, "ג'יווארה היה בדיוק פה וספג ישירות את הטיל. אני לא מאחל לאף אחד לעבור את מה שעברתי".
ההתנגדות להקמת הגן על חשבון המגרש אינה נובעת מחוסר רצון להנציח, אלא מהצורך להמשיך את החיים. "אני לא יכול להסכים שיהרסו מגרש ויבנו במקומו גן. גם ככה חסר לנו כאן מגרשים", מסביר אברהים בכאב. ג'יווארה שלו חלם לשחק בריאל מדריד, ולאחר מותו שלחו אנשי מועדון הפאר הספרדי למשפחה חולצה עם שמו. "לא רציתי שהחולצות יגיעו אליי, רציתי שהוא ייסע לשם", אומר האב, "במקום שבו אנחנו הולכים עכשיו, ממש פה, הוא היה משחק ומחייך".
אברהים מספר שהחיוך על המגרש היה אחד המאפיינים העיקריים של ג'יווארה, ומהחיוך הזה, שנשקף כעת מהתמונה הגדולה של הבן בבית, הוא שואב כוח. "זה מה שמחזיק אותי - זה והתמיכה של עם ישראל שעומד מאחורי. האזרחים נותנים לי כוח - לא הממשלה ולא הרשויות". בחודשים האחרונים הוא רואה את המטיילים שחוזרים לצפון, את התחייה של הכפרים הדרוזיים אחרי שנתיים של קריסה, ומרגיש שהאזור כולו מתעורר. "אני רוצה שהילדים בכפר ימשיכו את החלום של ג'יווארה ואת החלומות של החברים שלו".
"אפשר לשלב הנצחה עם המגרש"
בביקור שערכנו במקום שבו אירוע האסון, עומד לצדו של אברהים אימן פכר אלדין, אביה של אלמא. אלמא הייתה נערה יוצאת דופן - שחקנית כדורסל (רכזת בקבוצה), תלמידה מחוננת שלמדה במכללת תל חי במשך שלוש שנים, ובנוסף דיברה ארבע שפות. היא חלמה להיות עורכת דין והשאירה אחריה משפט שכתבה והפך לצוואה עבור משפחתה: "על האדמה הזו יש משהו ששווה בשבילו לחיות". אימן לקח את המסר הזה ומנסה להמשיך בעשייה למענה, אך גם מתקשה להשלים עם המציאות שבה המגרש שכל כך אהבה הופך ל"סתם גן הנצחה שאין לו שימוש פרקטי לשאר הילדים".
אימן מספר על הנס והטרגדיה ששזורים זה בזה: שני אחיה של אלמא יצאו מהמגרש רק 68 שניות לפני הפיצוץ וההורים מודים לאלוהים על הצלתם, אך הלב נשבר על אלו שלא הספיקו. במגרש עדיין עומדת המיגונית הבודדת שהייתה שם, שעל קירותיה ניכרים רסיסי הטיל. "היו באירוע הזה 43 ילדים שנפצעו, ועד היום הם רוצים לחזור ולשחק כאן", אומר אימן. לטענתו, "היה ניתן לשלב בין שתי המטרות ולהנציח את הילדים בצורה מכובדת, וגם לשמור על החיים, הלב של הכפר, שימשיכו לשחק".
הכעס של המשפחות מופנה כלפי המועצה המקומית והממשלה, לאחר שבמשך 18 חודשים הם נתקלים במה שהם מגדירים כאטימות והתעלמות. "זו קריאה לכל המשפחות השכולות בישראל. את המגרש שלנו הרסו אבל לא דאגו לחלופי", זועק אימן.
אימה של אלמא, מחנכת בבית הספר שבו למדו שישה מהילדים שנרצחו, סיפרה לאחר האסון על ההשראה שהם היו עבור ילדים רבים. אך עבור אברהים ואימן, ההשראה הזו צריכה לבוא לידי ביטוי גם היום בתנועה, בריצה ובמשחק, ולא באבן שותקת. "הנשמה של ג'יווארה פה ואני תמיד מגיע לפה לבקר", אומר אברהים ומוחה דמעה, "הדם של החברים שלו גם פה. בשבילם - אסור היה להרוס את המגרש".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו