הלוויה של תקווה: דרכו האחרונה של רני תיחרת בדברי ימי המדינה

כביש הגישה למיתר היה אתמול פקוק. השאטלים פלטו מלווים בזה אחר זה. גם שעה לאחר שהחלה ההלוויה, אף ששערי הכניסה כבר ננעלו ולמרות רוח נגבית מאובקת, ההמונים עוד נהרו אליה.

מבט חטוף לימד שעם ישראל הגיע על כל גווניו - קיבוצניקיות חילוניות מלהב והעמיתות הדתיות שלהן מעלומים. תלמידי מכינות מכל הסוגים. אנשי כוחות הביטחון, במדים ובלעדיהם. מלחמה שרגלו נכרתה. חובשי כיפה וחופשיים. חניך "הצופים" שהניח תפילין ואפילו כמה חרדים. אימהות צעירות עם ילדיהן, וילדים שגררו את האימהות. כולם נדחקו בתורים הארוכים והמפרכים לבידוק הביטחוני.

לא משנה אם הזדהית עם "פורום תקווה" כמו משפחת גואילי, או עם "מטה החטופים" כמו שי ונקרט שהגיע - דרכו האחרונה של רני גואילי היתה עבור כולם הלוויה לאומית. אף שהשוטר של המדינה מיס"מ דרום איננו אישיות ממלכתית, הבאתו למנוחות היא מאורע שייחרת בדפי ההיסטוריה של המדינה.

אהבת העם והארץ של משפחת גואילי הגאה בבנה, ביחד עם הסיום הסופי בהחלט של טרגדיית החטופים, העניקו להלוויה נופך מיוחד. מתי שמענו מחיאות כפיים כשהמת מוטל לפנינו. בלי לשפוט אף אחד, כמובן, נדיר לשמוע הורים ש"יותר גאים מכואבים", כפי שאמרו בני המשפחה זה אחר זה

"באתי לתמוך בגיבור ישראל ולהודות לכוחותינו שהביאו אותו לאדמת הקודש", אמר מוטי ממודיעין כשבידיו דגל כחול לבן עצום ממדים. "באנו להודות למי ששמר על הקיבוץ שלנו", הסבירה עדן, חניכה במכינה הקדם-צבאית בקיבוץ עלומים. "זה אירוע היסטורי שאין יותר חטופים בעזה", הוסיפה חברתה מעיין. "היה לנו ברור שאנחנו מגיעים, אנחנו לוקחים ממנו את הערכים", ציין עמיתם דניאל. "הלקח הוא לתת למדינה", חתמה הלל.

"אין משהו חשוב יותר לעשות היום מאשר להיות פה", אמר שי ונקרט, שבנו עומר נחטף והוחזר חי. "זה פרק מסוים שנסגר כי החטוף האחרון הוצא מעזה, והמאבק שלנו להחזיר את החטופים הגיע לסיומו. אבל עכשיו צריך לחזור לתהליך השיקום, בין אם החטוף חזר לקבר או למשפחתו. זה יום שבו נוצרת סולידריות חדשה ואחדות" - בדיוק כמו שמשפחת גואילי מבקשת.

ידנו תמיד תהיה על העליונה

ואכן, אין ספק שרוח האחדות מילאה את הריאות בקרב כל מי שבאו ליישוב שבנגב הצפוני. ביום-יום התושבים כאן סובלים מהצרות שמסבים להם חלק מהשכנים הבדואים. רני, בן המחזור הראשון של בית הספר במיתר, צמח באווירה מוחשית של מאבק על הארץ. ועדיין, משפחתו האצילה ידעה לכל אורך התקופה, וגם אתמול בהלוויה, לבטא את רוחם האיתנה בלי לגלוש למחוזות הפוליטיים.

זה אחד הדברים המופלאים במשפחה הזו: נוסף על ערכיות, חוזק, נעימוּת הליכות ורוח מאחדת, הם ניחנו גם בכושר ביטוי יוצא דופן. משפט אחר משפט, אי אפשר היה שלא להזדהות עם מה שאמרו טליק, איציק, שירה, עומרי ושרון גיסתו. בדברי הפרידה מאהובם, חזרו שוב ושוב המסרים על אחדות העם והערבות ההדדית - בדיוק כפי ששיקפו את רני בחייו, במותו ובהשבתו.

אהבת העם והארץ של משפחת גואילי הגאה בבנה, ביחד עם הסיום הסופי בהחלט של טרגדיית החטופים, העניקו להלוויה נופך מיוחד. מתי שמענו מחיאות כפיים כשהמת מוטל לפנינו. בלי לשפוט אף אחד, כמובן, נדיר לשמוע הורים ש"יותר גאים מכואבים", כפי שאמרו בני המשפחה זה אחר זה.

אפשר לומר שחסד עשתה עימנו ההשגחה העליונה, שבחרה ברני להיות הראשון לצאת והאחרון לחזור, שכן בכך שהלוויה שלו היתה אקורד הסיום של המלחמה - המסר "גיבור-העל" שנבע ממנו קיבל חיי נצח.

היתה זו גם הלוויה של תקווה, שכן שונאי ישראל תמיד יהיו שם, אך בזכות ממשיכי דרכו של רני, שרבים מהם נראו בהלוויה אתמול, ידנו תמיד תהיה על העליונה.