השעון נעצר: זו לא היתה מסיבה שמחה, אלא כזו שמבשרת נעילת אירוע

הקהל בכיכר החטופים בתל אביב צרח את הספירה לאחור, שכולם ישמעו ושאף אחד לא יחשוב לעצור. "עשר, תשע, שמונה". אחת המארגנות הזהירה את הבחור על השאלטר שלא ישכח להוריד את המתג כשיגיעו לאפס, עגול וסופי.

הבחור, במיומנות־על, לא איחר אפילו בשנייה. השעון, מסמלי הכיכר, נעצר על 843 ימים, 12 שעות, 5 דקות ו־59 שניות. תם הטקס, נגמר אחד הפרקים המסויטים בתולדות המדינה - אין יותר חטופים בעזה. "טירוף", הסכים בר קופרשטיין, שעבר 738 ימים בשבי. "מבחינתי זה אושר שמהול בעצב, סערת רגשות, אבל אפשר סוף־סוף להגיד שזה מאחורינו".

עד לפני חצי שנה זה נראה כמו מדע בדיוני. מי האמין שבמקום שבו נשפכו דמעות עצב והייאוש חלחל לאיטו, יעמוד קופרשטיין מחובק עם שגב כלפון, ורום ברסלבסקי ילחש לאיתן הורן באוזן "טוב לראות אותך, אחי". חבר'ה צעירים שעמדו בכיכר, בבגדים נקיים, נראים טוב. אמנם בהליכי שיקום, אבל לפחות איתנו.

"את הכיכר הזו ראיתי בטלוויזיה אחרי 50 יום בשבי", סיפר לנוכחים יוסף חיים אוחנה, ששב אלינו ב־13 באוקטובר. "אם היו אומרים אז שאעמוד כאן כשהשעון ייעצר, הייתי מעביר את השנתיים בחיוך. לא כי הייתי יודע שאסיים אותן בחיים, אלא כי הייתי יודע שיהיו פה אנשים שיישארו עד הסוף ולא יוותרו. תודה שלא ויתרתם. הכל בזכותכם. כל מי שהוא חלק מהכיכר, הוא משפחה".

תודות, תקוות ותפילות

אתמול אלה לא היו האלפים שגדשו את הכיכר מדי שבת מאז פרוץ המלחמה. טקס עצירת השעון היה כמעט ספונטני. הדוברים עמדו על מעקה בטון, הרמקול לא תמיד עבד, אבל הרגש נשפך בכמויות. זו לא היתה מסיבה שמחה, אלא כזו שמבשרת נעילת אירוע.

שירה גואילי שהיום תקבור את אחיה רן, החטוף האחרון שהושב ארצה, לא הרשתה לעצמה לפספס את המקום שהפך חלק מחייה. "הכיכר היא הרבה יותר מאספלט. אלה האנשים ואני אסירת תודה שלא ויתרתם", אמרה.

"כמו שהבטיח מטה החטופים - 'עד החטוף האחרון, כולל'. אני לא מאמינה שאני כאן ואומרת את זה, אבל זה עבד. החזרנו את רני הביתה. כעת צריך למצוא דרך להירפא - עם חור גדול בלב, אבל עם אהבה גדולה לעם ולמדינה. החובה שלנו לחזק, לחבק ולנקות את כל מי שעשה רע, ולהביא אנשים חדשים שיתחילו לעבוד בשבילנו".

גם יעל, אמו של תמיר אדר ז"ל, חבר כיתת הכוננות בקיבוץ ניר עוז שנהרג ב־7 באוקטובר, הזכירה שאין מקום לשמחה.

"לעולם לא אעצור את הספירה לטבח קיבוץ ניר עוז, לטבח העוטף, לטבח אזרחי המדינה, לחוסר המוגנות וההפקרה ולשבירת הברית בין האזרח למדינה", אמרה. "את הימים האלה אספור עד סוף חיי, ובכל נשימה שבה תמיר שלי חסר בעולם הזה. נעשה הכל כדי למנוע את המחדל הבא, נכבה את השעון ונישא תפילה שלעולם, אבל לעולם, לא נידרש להדליקו שוב".

"נרגש ברמות"

הקהל שר את "התקווה", היה מי שתקע בשופר, ובקרוב כיכר החטופים תחזור להיות כפי שהיתה בעבר - כזו שמפרידה בין ספריית בית אריאלה לבין מוזיאון תל אביב ובית המשפט.

"אני נרגש ברמות", הודה לואיס הר, שחזר מהשבי בפברואר 2024. "זה מראה כמה העם שלנו מדהים. תמיד אמרנו שהוא לא משאיר אף אחד מאחור, ועכשיו אפשר לומר זאת בפה מלא. כעת התפנה לנו זמן לחשוב על עצמנו".

במציאות שבה אנחנו חיים, עוד מעט נשכח מה עברנו ושעון חדש יתקתק: תקיפה באיראן, הבחירות מתקרבות. אנחנו מדינה שחיה על שעוני עצר.

רק שעבור שורדי השבי, החיים יימשכו בדרך לשיקום ארוך, כמו שברסלבסקי אמר בקול חנוק: "ממלחמה אחת אנחנו עוברים למלחמה יותר קשה - השיקום. אני רוצה לאחל לחיילים, לחטופים וגם לעצמי שנצליח לצאת מהמלחמה הארורה הזו, ונחזיר את הנפש לקדמותה".