לגור בגבול, ולהישפט מהמרכז: גם אחרי הטבח, לא סופרים את קריית שמונה

נתחיל בגילוי נאות: קריית שמונה היא העיר האהובה עליי בעולם. כמי שגדלה כאן, יכולה אני להכביר מילים על כל פינה בה שמרגישה לי כמו בית חם, ועל כמה יפה היא - בין הרכס הירוק להר המושלג.

אבל האמת הפשוטה היא שבעיניי קריית שמונה היא, לפני הכול, המעשה המשלים החשוב ביותר לשמונת המשוגעים שעל שמם היא קרויה. בלעדיהם לא הייתה כאן התחלה, ובלעדיה - לא הייתה כאן המשכיות. אם הם לא היו שם, ואם היא לא הייתה קמה אחריהם על הגבול - לא הייתה פה מדינה. משום כך זו עיר שנושאת עמה פרספקטיבה היסטורית, תחושה יומיומית של שליחות לאומית, וידיעה ברורה שגם כשקשה - האלטרנטיבה לעיתים גרועה יותר.

את כל אלה הוכיחו התושבים גם בשנתיים האחרונות. למרות הפינוי הארוך, הם ידעו לשאת את הכאב בסבלנות, לתת קדימות לדרום, לתעדף את החטופים ולהמתין לתורו של הגבול הצפוני. וכשזה הגיע - הודו שוב על הנס שקרה לנו בצד הזה באותו יום ארור, ועל כך שזה הסתיים בטיפול אגרסיבי בארגון השכן.

ועכשיו, שנה אחרי החזרה - על כל הקשיים שהביאה עימה - חזרה אל העיר גם השאלה המוכרת והישנה. יש מי שחושב שמדובר בחידוש או בתוצר ישיר של המלחמה, אבל בקריית שמונה זוכרים היטב: השאלה הזו הייתה כאן תמיד. בכל מערכת בחירות התקשורת נזכרת לפתע לסקר, המתמודדים טורחים פתאום לבקר, והפרשנים תוהים בקול גדול: "איך יכול להיות ששוב הם מצביעים באותו קול".

כה גדולה התמיהה, שבאולפנים אף הוצעה לאחרונה מעין עסקה: תגידו שאתם לא מצביעים יותר לימין - ואנחנו איתכם. אבל אם אתם עדיין מתכוונים להצביע לו - זו כבר בעיה שלכם. ואני, שהאמנתי בכל ליבי שאם לא קודם אז לפחות אחרי שבעה באוקטובר יבינו כולם שקריית שמונה חלשה אינה בעיה שלה בלבד אלא של כל המדינה - מצאתי את עצמי שוב שבורה.

אינני יודעת מה יקרה בבחירות הבאות בקלפיות בקריית שמונה. אני גם סבורה בכנות שיש שאלות חשובות יותר העומדות על הפרק לעתיד האזורי. ויחד עם זאת, זהו נושא שאין להקל בו ראש. אך האם אין זו הקלת ראש לשפוט אותו מרחוק?

כמה קל, למשל, לקבוע שהפינוי היה טעות חמורה באשמת הממשלה. אבל כמה ימים היו אותם מאשימים מוכנים לחיות כאן תחת מלחמה, כתושבי קריית שמונה? ברור שמי שיכול היה - התפנה, והאחרים נשארו לחסדי הנסיבות. ואיכשהו נדמה היום שאת זה מבינים באמת רק המקומיים.

וכמה קל לקבוע גם שהשיקול הכלכלי חייב לעמוד עכשיו בראש סדר העדיפויות. אבל האם הקובעים היו חושבים כך אילו גם הם היו רואים את קו הגבול מהחלון? בקריית שמונה זוכרים היטב את כל מי שאמר שצריך להחזיר את התושבים מחר, שאסור לפתוח חזית נוספת, שאל לנו לצאת לתמרון בלבנון, ושהכל נועד בכלל כדי להאריך את המלחמה ולהבעיר את המזרח התיכון. אלה אותם אנשים שאומרים שעכשיו הזמן להביא לכאן השקעות.

וגם - כמה קל לקבוע שיש אלטרנטיבות טובות בבחירות, כשכולם, מאחד ועד 120, מעולם לא דאגו לעיר, גם כשכיהנו כראשי ממשלה, כחליפיים וכשרים.

ולכן, מי שבאמת רוצה לראות שינוי, כדאי שיתחיל בעצמו. שיפסיק להסתכל על תושבי הפריפריה כעל כת של עיוורים, ויקבל שיש להם שיקולים שזר לעולם לא יוכל להבין. אז, ורק אז, הוא יוכל לקוות שמשהו אולי ייראה אחרת במדינה. ואם עדיין לא הבין - הוא תמיד מוזמן פשוט לבוא לגור בקריית שמונה.

הכותבת היא עיתונאית ותושבת הצפון