במאי 1944, גורלם של יהודי הונגריה כבר היה ידוע. דוח מפורט של שני ניצולים שברחו מהתופת, אלפרד וצלר ורודולף ורבה, הונח על שולחנות הממשלות במערב. הוא תיעד בדייקנות מצמררת את מכונת ההשמדה באושוויץ.
למרות המידע המפורט, בעלות הברית קיבלו החלטה אסטרטגית ומודעת: לא להפציץ את פסי הרכבת ולא את המחנות. הן העדיפו זהירות דיפלומטית ושיקולים צבאיים על פני הצלת עם חף מפשע שעבר רצח מתוכנן ומאורגן.
ההיסטוריה חוזרת על עצמה באופנים שונים ומבעיתים. מובן שיש להבדיל אלף אלפי הבדלות בין השואה, פשע ייחודי ובלתי נתפס נגד העם היהודי, לבין האירועים באיראן. אך ישנה נקודה אחת שבה העבר וההווה מצטלבים באופן מחריד: העמידה של העולם הנאור מן הצד מול הרג המוני ומתועד.
מה שמתרחש כיום באיראן הוא רגע שבו המציאות זועקת להגדרה מוסרית פשוטה, וארצות הברית של טראמפ היא היחידה שמתחילה להציב מראה מול השתיקה הזו.
הדיווחים המגיעים מאיראן ביממה האחרונה מציירים תמונה שלא ניתן לתפוס בשכל אנושי: דיווחים על עשרות אלפי הרוגים ביום אחד של דיכוי ברוטלי.
זהו אינו פיזור הפגנות אלא הרג המוני של אזרחים המבקשים חירות.
בשונה מ-1944, המידע אינו חבוי בדוחות מודיעין מוצפנים; הוא משודר בסטרימינג לכל טלפון בעולם. הפער בין חומרת המעשים לתגובה העולמית הוא בלתי נתפס, והאחריות המרכזית רובצת לפתחן של מדינות אירופה.
על אדמתה של אירופה התרחשה השואה, ובבירותיה נהגו תוכניות ההשמדה. אירופה, יותר מכל מקום אחר, אמורה הייתה להפנים ש"לעולם לא עוד" אינה סיסמה לטקסים אלא תוכנית עבודה. והנה, אותה אירופה מתכנסת שוב לפסגות ריקות מתוכן, בזמן שהתליין בטהרן פועל ללא מעצור.
העמדה הנחרצת של דונלד טראמפ כלפי משטר האייתוללות אינה נובעת רק מאלטרואיזם. ברור לכל כי ארצות הברית מונעת מאינטרסים קרים: בלימת הציר הרדיקלי והבטחת יציבות אזורית ועליונות מול סין. אך בפוליטיקה הגלובלית, המהלכים המשמעותיים ביותר הם תמיד שילוב בין אינטרס לצו מוסרי.
טראמפ הציב מראה שחשפה את ערוותה של הקהילה הבינלאומית. אותם ארגונים שזעקו נגד ישראל, שנלחמה מלחמת קיום מוסרית מול ארגון טרור רצחני שביצע רצח עם ב-7 באוקטובר שותקים כעת מול הרג המוני של אזרחים. אך הצבת מראה היא רק חצי עבודה.
כדי שהמראה הזו לא תהיה עדות נוספת לאוזלת יד, עליה להוביל לפעולה. ההיסטוריה מלמדת שרוע בסדר גודל כזה אינו נעצר בנאומים. כדי למנוע מאיראן להפוך לגיא צלמוות סופי, על הממשל האמריקני להשלים את המהלך: לעבור מהרתעה מילולית לתקיפה נרחבת שתפרק את יכולות הדיכוי של המשטר.
המסר למנהיגי אירופה הוא החד ביותר: נגמר עידן הצביעות. כשיבשת שעל אדמתה נטבחו מיליונים בוחרת שוב בזהירות דיפלומטית מול הרג המוני, היא בוגדת בלקח ההיסטורי של עצמה. כפי שהמשטר הנאצי הוכרע רק בכוח הזרוע, כך גם שלטון הטרור בטהרן חייב להיות ממוגר.
השאלה אינה מה יהיה המחיר של תקיפה, אלא איך העולם יוכל להסתכל במראה אם לא יפעל עכשיו. ההיסטוריה לא תסלח למנהיגות שתתעלם מהמתרחש באיראן, ובראשן למדינות אירופה שעל אדמתן קרתה השואה.
ד"ר יואב הלר הוא היסטוריון של השואה ויו"ר הרבעון הרביעי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו