כשנפגשתי עם טליק היינו שתי אימהות - אחת ללא תקווה ואחת עם | איריס חיים

את טליק ואיציק גואילי פגשתי לראשונה בתחילת דצמבר 2023. במפגש משפחות חטופים שהתקיים בהרצליה. היו שם עשרות משפחות וגם משוחחרות שבי. האווירה הייתה קשה מאוד, היה שם המון המון כעס שבעיקר הופנה אחד כלפי השני. אנשים צעקו ופגעו מילולית במי שדיבר באופן שונה מהם. הכל היה טעון ונפיץ.

טליק ואיציק ישבו מאחורה, שקטים, מתבוננים בנעשה מולם, לא מדברים. העיניים שלנו נפגשו. ישבנו שורה מתחתיהם וניסינו להבין מה קורה ולמה בעצם אנחנו שם.

החיבור איתם היה מאוד טבעי לנו. בהמשך, אחרי מספר ימים התחלנו להיות בקשר קרוב יותר. התחברתי לטליק, לדרך השקטה שלה, ליכולת שלה להגיד דברים בלי להתלהם ובלי לפגוע באף אחד אחר.

שבוע וחצי לאחר מכן התבשרנו על מותו של יותם בעת שברח משבי חמאס. מבחינתנו המרוץ האישי שלנו הסתיים, יותם כבר לא יחזור.

טליק הגיעה אחרי השבעה, רצתה איתי זמן בפרטיות, הלכנו ביער של מושב שואבה, הכל היה ירוק בסוף חודש דצמבר 2023. היא הביאה זר של צבעונים ודיברנו כשתי אמהות, אחת שכבר אין לה תקווה לחזרת בנה בחיים ואחת שכן.

במשך התקופה נפגשנו מעת לעת, בנסיעה לוושינגטון כשעוד רוב החטופים היו בשבי, בעצרות למען חטופים שארגנה ג'ניה ארליך, דודתו של עומר נאוטרה, בראיונות משותפים לעיתונות ולרדיו והחיבור ביננו היה מבוסס על התקווה ועל האמונה של הביחד של העם המדהים שלנו.

התקווה שהיא המשיכה להחזיק ללא לאות, התקווה שהבן שלה חי.אם הייתי יכולה לייצג את התקווה בחיי הייתי מדמה אותה לעוד איבר בגופי. במשך שבעים הימים שיותם היה חטוף בעזה האיבר הזה תפקד בשיא המרץ, הוא לקח פיקוד על כל הישות שלי, הנכיח אופטימיות, אמונה ובטחון שאראה את יותם בבית תוך זמן קרוב. התקווה הייתה צמודה קרוב קרוב, קמתי איתה בבוקר והלכתי לישון איתה בלילה, היא לא עזבה אותי כמו שלא עזבה את משפחת גואילי להאמין שרן חי.

ממש לפני כמה ימים עוד שמעתי את שירה אחותו בפאנל משותף לשתינו מדגישה שהם מדברים על רן כחי.

וביום שיותם נהרג, מה קרה אז לתקווה? התקווה לא אבדה, היא לא נעלמה, היא קיבלה צורה שונה, היא ממשיכה לשרת אותי בנאמנות.

כשקראתי הבוקר (אני בארה"ב, הידיעה הגיעה אלי כשבארץ כבר אחה"צ) את הידיעה נזכרתי ביום שנחתתי בארה"ב לפני שנתיים, זאת הייתה הפעם הראשונה שנסעתי וסיפרתי את הסיפור שלנו אחרי מותו. ברגע הנחיתה התקבלה הידיעה על זיהוי על פי הוכחות פורנזיות שרן גואילי נמצא כחלל חטוף. הבטן שלי התכווצה והתחלתי לבכות. כשחזרתי לארץ נסעתי למיתר.

רני גואילי החטוף האחרון, יותם חיים המתופף הג'ינג'י, כל אחד מכם הוא פרק גבורה בחיי העם הזה. אתם ועוד אלפים שנרצחו, נהרגו ונטבחו ביום הנורא מכל.

התקווה שלי מתמקדת היום ביכולת שלי להסתכל על החילוץ של גופתו של רן, להיות גאה בחיילים שלנו, במאמצים שלהם תוך כדי סיכון חיים, להמשיך ולפעול בנחישות למען המדינה האחת שיש לנו, למען האזרחים שנשארים להאבק על דמותה ועל קיומה.

נוח על משכבך בשלום רן גואילי.