כשרני התגייס אלינו שימשתי כמפקד יס"מ נגב במחוז הדרומי. כולם אהבו אותו, מהצעירים ועד הוותיקים. כמו שיצא להילחם ראשון וחזר אחרון, כך נראה היומיום שלו: הוא היה חוזר ממשימה רק אחרי שווידא שהיא הושלמה ושכולם בסדר. תמיד דאג לחברים ולאחרים יותר משדאג לעצמו.
הוא רצה להגיע לטופ שבטופ. כשהתייעץ איתי על הכוונה שלו להגיע לימ"מ, אמרתי לו שהוא מסוגל ויכול. רני כבר התחיל באימונים מטורפים, אבל בתאונת האופנוע הוא שבר את הכתף והיה לקראת ניתוח.
ב-7 באוקטובר רני היה בבית. הוא לא היה בכשירות מבצעית, ואף אחד מאיתנו לא ציפה שהוא ייצא להילחם בעקבות פציעתו, אבל רני כמו רני - התייצב ביחידה ויחד עם הצוות שלו נלחם במחבלים בקיבוץ עלומים, עד שנפצע ונחטף. היום אנחנו יודעים שרני הספיק לטפל בעצמו ואפילו לצלם סלפי במצבו. כשאיתרנו את המקום, שהיה זרוע בהרבה דם, תרמילים וגופות מחבלים - זה היה הרגע שבו הבנו שזו היתה זירת הקרב האחרונה שלו.
רני היה ילד שכולם אהבו. הוא היה בן אדם עם לב של זהב. מאז שהתברר שנחטף, תמיד אמרתי שאם יש מישהו שמסוגל לשרוד את כל הדבר האיום והנורא הזה, זה רק רני. קיוויתי שהוא יחזור בצורה מסתורית, כזו או אחרת. אל מול כל הגיבורים המצוירים שהוא אהב, רני לימד אותנו מה זו גבורה אמיתית של שוטר יהודי.
הביא לפרסום: איציק סבן
הכותב היה מפקדו של רס"ר רן גואילי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו