הכרעת חמאס תיקח שנים, אך אם יש ניצחון מוחלט - זו חזרת רני

אפשר להוריד את הסיכות. אפשר להוריד את הדיסקיות. אפשר להוריד את השלטים. אפשר להפסיק עם העצרות. רני גואילי חזר הביתה. המשימה הושלמה. "עד החטוף האחרון".

ספק אם היה מישהו שהאמין שזה יקרה. כן, הפוליטיקאים יגידו מה שיגידו, אבל זה היה קרוב לבלתי אפשרי. מול הכמות הבלתי נתפסת של החטופים. מול הכאוס ששרר ביום ההוא, ולאחריו. מול המלחמה הקשה, וההרוגים, וההריסות. מול האויב האכזר. מול כל אלה, ישראל עשתה את הבלתי ייאמן - בעזרתו האדיבה של הנשיא טראמפ - והחזירה הביתה את כל 251 חטופי 7 באוקטובר, ועימם עוד ארבעה חטופים שהוחזקו בעזה לפני המלחמה.

הימים האחרונים היו מורטי עצבים. מצד אחד, המאמצים לאתר את גואילי, בידיעה שככל שעובר הזמן הוא עלול להיעלם, ואז להישכח. מצד שני, הדרישה האמריקנית לפתוח את מעבר רפיח כחלק מהמעבר לשלב ב' של ההסכם. שני שעוני זמן - אחד ערכי והשני ריאלי - שהתחרו ביניהם, ובסופו של דבר הצודק ניצח. רני גואילי ניצח: ניצחון אחרון של גיבור שיצא להילחם בשבת ההיא כשהוא פצוע בכתפו, הציל רבים ושילם על כך בחייו.

הלב יוצא אל המשפחה הנפלאה הזאת - להורים טליק ואיציק ולאחות שירה, שניהלו מאבק אצילי גם כשנותרו לבדם. "הוא יצא ראשון ויחזור אחרון", אמרה האם. ואכן, רני חזר אחרון, והעיקר שחזר

עוד יסופר על המסע שגואילי עשה בשעות האחרונות לחייו, ולאחר מותו. גופתו נקברה, ואז הועברה ונקברה שוב. המעברים האלה הם שיצרו את שותפי הסוד, ואת המודיעין, שאפשרו את איתורו אתמול. זה דרש מבצעים מורכבים וחקירות קשוחות, שצמצמו את האפשרויות לשתיים: מנהרה שאותה קדח צה"ל בלי לאתר דבר, ובית העלמין שאותו חפר צה"ל עד שאיתר את גואילי.

250 גופות חולצו מתוך קברי האחים בעזה ונבדקו, עד שרופא השיניים אישר שמדובר בגואילי. בתוך דקות הועבר המסר לכל שדרת הפיקוד, עד לרמטכ"ל, שציין אתמול את יום הולדתו ה-60 עם מתנה יקרה מפז: אין עוד חטופים ישראלים בעזה.

אתמול בבוקר עוד הספקתי לשוחח עם דודו של גואילי, זיו ציוני. הוא הודה בכנות שהמשפחה חצויה בליבה. מצד אחד, הצורך בוודאות. מצד שני, התקווה שלמרות הכל רני חי. הלב יוצא למשפחה הנפלאה הזאת - אל ההורים טליק ואיציק ואל האחות שירה, שניהלו מאבק אצילי גם כשנותרו לבדם. "הוא יצא ראשון ויחזור אחרון", אמרה טליק. והוא חזר אחרון, והעיקר שחזר.

המשימה כעת: איחוד וריפוי

עכשיו, שהמשימה הושלמה וכולם בבית, חוזרים לפוליטיקה. הפוליטיקה הבינלאומית שתדרוש מישראל למלא את התחייבויותיה, לאחר שחמאס מילא את חלקו והשיב את כל החטופים החיים והחללים. והפוליטיקה הישראלית שמחויבת בחקירת המחדל והאסון, וגם מחויבת למצוא את המשאבים (והכוחות) שיאפשרו שיקום מלא של כל מי ומה שנדרש.

זה הכרחי עבור החטופים החיים שחזרו ועבור בני המשפחות, שהלב שלהם נותר שבור כל עוד היו חטופים בעזה, וכעת יכול להתחיל תהליך אמיתי של ריפוי.

מי שעוד זקוקה לריפוי היא מדינת ישראל. היא נכנסה חולה ל-7 באוקטובר, ונותרה חולה גם היום. השבתו של גואילי יכולה להיות מצפן: אם יש ניצחון מוחלט - זהו הניצחון.

הכרעת חמאס תימשך עוד שנים, ותדרוש נחישות צבאית ותבונה מדינית (וגם להפך). גם שיקום היישובים, והנפשות, יארך זמן. והכאב על הנופלים, באזרחי ובמדים, לא ייגמר לעולם. הדבר היחיד שיכול וצריך היה לאחד את העם - הגלולה המתוקה בתוך ים מר - התגשם אתמול.

צריך לקוות שרגעי השמחה המזוקקים ששטפו את הציבור הישראלי מקיר לקיר יתארכו גם מעבר לרגע. זה מגיע לגואילי, שיצא להציל בלי לשאול ובלי לבקש. זה מגיע ליתר החטופים, אלה שמתו ואלה שחזרו בחיים. זה מגיע ללוחמים שיצאו להחזיר אותם הביתה. זה מגיע למשפחות ולקהילות. זה מגיע לכולנו. קצת שקט. קצת נורמליות. בלי סיכות. בלי דיסקיות. בלי שלטים.

רני גואילי חזר הביתה. הגיע הזמן שגם מדינת ישראל תחזור הביתה.