וַיִּקַּח משֶׁ֛ה אֶת־עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת־בְּני יִשְׂרָאֵל לֵאמֹ֔ר פָּקֹד יִפְקֹ֤ד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַֽעֲלִיתֶם אֶת־עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶֽם".
בני ישראל יוצאים ממצרים, מעבדות לחירות. אירוע היסטורי אדיר, רגע מכונן של עם שלם, ומשה רבנו, המנהיג הגדול, עוצר, מתעכב, מחפש דבר אחד בלבד: את עצמות יוסף. כי יוסף ביקש שלא יישאר מאחור, כי יש הבטחה, כי יש אחריות.
הוריו של הרש גולדברג פולין: "מחר לא נדביק סרט לליבנו" // מתוך אינסטגרם
יש רק שבוע אחד בשנה שבו קוראים את הפסוק הזה, והוא היה הבוקר. רן גואילי ז"ל הוא גיבור ישראל, שיצא להילחם בבוקר השבת השחורה על אף שהיה פצוע, נלחם ראשון וחזר אחרון. אחרי שנתיים ושלושה חודשים של כאב מתמשך, של שבר עמוק, של אי - ודאות שלא נותנת מנוח, אפשר סוף סוף לשים מאחורינו את התקופה השחורה ביותר שידענו.
ועכשיו, מתוך הכאב הזה, מתוך האחריות הזאת - אנחנו חייבים לעבור לשלב הבא. שיקום החברה הישראלית, ושיקום אישי, עמוק וארוך, של החטופים ששבו, ושל המשפחות שחיכו לחזרת כולם.
רני חזר הביתה. לקבר ישראל. זה רגע של סגירת מעגל כואבת. רגע שבו הלב מתכווץ, אבל הנשימה סוף סוף משתחררת. רני לא נשאר מאחור, לא בשטח, לא בזיכרון, ולא בתודעה הלאומית.
ביהדות יש ערך עמוק, יסודי, כמעט מובן מאליו - של כבוד אחרון. לא להשאיר אדם בלי שם.
לא להשאיר אדם בלי מקום. לא להשאיר משפחה בלי תשובה.
קבר הוא לא רק אבן. הוא גבול. הוא סוף. הוא נקודה שבה אפשר להניח את הראש, לבכות באמת, ולהתחיל תהליך של אבל. כמי שחזר מהשבי אחרי שנתיים, אני יודע מה זה לא לדעת מה יקרה מחר, אם יהיה מחר.
אני יודע איך מרגיש זמן שנמתח בלי סוף, ימים שנבלעים זה בזה, ולילות שבהם כל מחשבה נהיית כבדה פי עשר. אבל אני יודע עוד דבר אחד, אולי הקשה מכולם: אי-הוודאות הקשה באמת היא זו של המשפחה שמחכה, מצפה ועושה הכל להשבתך. יום יום. שעה שעה. בלי תשובות, בלי מידע, בלי שליטה.
רק דמיון, פחד, תקווה שמתנגשת במציאות, ותפילות שלא תמיד יודעות לאן הן הולכות. אין כאב גדול מזה - לחיות כשאתה לא יודע. לא יודע אם להתאבל, לא יודע אם להיאחז, לא יודע אם מותר כבר לבכות או שחייבים להחזיק. ולכן החזרה של רני, גם כך, גם בכאב שאין לו מילים, היא רגע אנושי ויהודי מהמעלה הראשונה.
זה רגע שאפשר לומר בו, בלב כבד אבל שלם יותר: עשינו את חובתנו האנושית. עשינו את חובתנו היהודית. לא ויתרנו. לא התרגלנו. לא אמרנו “זה מורכב מדי”, “זה רחוק מדי”, “עבר יותר מדי זמן”.
משפחתי ואני מחבקים את משפחת גואילי. משתתפים בצערם העמוק, ומחזקים אותם על האומץ, ההתעקשות והנחישות להשיב את בנם הביתה - כפי שראוי לכל אדם, וכפי שמדינת ישראל חייבת לאזרחיה.
ואני רוצה לומר תודה ענקית לבורא עולם, לכל לוחמי צה״ל שעשו הכול. לחמו, סיכנו את עצמם, ולא ויתרו. הם פעלו מתוך ערבות הדדית, מתוך מחויבות עמוקה, מתוך הבנה פשוטה שלא משאירים אף אחד מאחור. הם החזירו את רני הביתה. והם גיבורים.
אני מאחל לכולנו ימים של שקט, של אהבה ושל אור בקצה המנהרה.
