אני באה לאו"ם היום בידיים פשוטות בתחינה לשלום בעולמנו, כדי שללב יהיה מרחב פתוח להפיץ אהבה. שמי שרה ויינשטיין, ניצולת שואה בת 91, ילידת פולין, אזרחית מדינת ישראל - ואני כאן לדבר על הדבר הפשוט ביותר, ועם זאת העמוק ביותר מכולם: אנושיות.
כשהייתי בת 4 החלה מלחמת העולם השנייה. ילדה קטנה שרק רצתה לחיות, לשחק ולאהוב. נולדתי למשפחה מסורתית וגדולה, חיינו בבית קטן עטופים באהבה. אבא חייט, אמא עקרת בית. היו לי שלושה אחים ושתי אחיות ואני בת הזקונים.
גרנו ליד הנהר. בחורף גלשנו על הנהר הקפוא במזחלות. אמא היתה מכבסת בנהר, ואני ישבתי על ידה כשרגליי בתוך המים. לא ידעתי שאלה הימים האחרונים עם אמא.
ב־1941 הוצאנו מהבתים וצעדנו לעבר הגטו. שנה ורבע הייתי בגטו ברז'נה ובגטו סטפן. בתום תקופה זו הבינו הוריי שהגרמנים מתכוונים להשמיד את הגטו ואת כל תושביו.
הצלחנו לברוח בעזרת בני משפחה אוקראינית שהיו חברים של הוריי. הם הגיעו בלילה עם עגלה מלאה בקש והבריחו אותנו לביתם. פופל, אב המשפחה, ידע שמי שעוזר ליהודים סופו מוות. הוא סיכן את חייו והחביא אותנו בחדר צדדי.
הכדור שהרג את אמא חדר אלי
בני הכפר שמו לב שפופל קונה כמויות אוכל גדולות מהרגיל. הם עקבו אחריו והבינו שהוא מסתיר יהודים. הם הגיעו לבית, פרצו את הדלת ואמרו לכולנו לשכב על הרצפה. אמא נשכבה עלי כדי לגונן על ילדתה הקטנה. פופל ואשתו נורו ראשונים, ואז ירו על כולנו.
אמא נהרגה. הכדור שהרג אותה חדר אלי. נפצעתי מאוד קשה - הכדור נכנס דרך הכתף שלי ופילח את גבי. גיסתי ושתי התינוקות נרצחו. תושבי הכפר עמדו מחוץ לבית, צהלו ושמחו שהצליחו להרוג עוד יהודים. הם הציתו את הבית ולאחר זמן מה הלכו.
אבא הבין שאם לא נצא, האש תשרוף גם אותנו. הוא צעק: "ילדים, מי שחי - קומו ונברח!". אף אחד לא קם מההלם. הוא עבר מאחד לשני ומשך אותנו - אותי, את אחיי ואת שתי אחיותיי. לקחנו את גופתה של אמי מהבית הבוער, גררנו אותה לקבורה ביער וברחנו לתוכו.
הייתי פצועה, סובלת מייסורים ומכאבים, שכבתי על האדמה רעבה, צמאה, מלוכלכת, חלשה וקודחת מחום, במינוס 20 מעלות, מכוסה בעלים וענפים. היער הוא עצום ומפחיד, אין מים, אין אוכל, גם לא נעליים, ואין מחסה.
שלוש שנים באותה שמלה
ביער היינו שלוש שנים. חיינו כמו חיות. אני הייתי עם אותה שמלה שלבשתי כשברחנו מהבית הבוער, בלי נעליים לרגליי. יצאתי מהיער בת 9 וחצי ושקלתי 15 ק"ג.
ביום שבו המלחמה הסתיימה נרצח גם אבי על ידי תושבי הכפר הסמוך. נשארנו אני ושתי אחיותיי לבד בעולם, מחכות על המדרכה לחזרתו של אבא.
נדדתי בין עשרות בתי יתומים, עד שהגעתי לישראל, לקיבוץ שקלט אותי והיה לי לבית. הקמתי משפחה כשנישאתי לאברהם, זכרו לברכה, גם הוא שורד שואה. נולדו לנו שלוש בנות, שישה נכדים, שלוש נינות והרביעי בדרך.
בני משפחתי, שנמצאים בגן עדן, מסתכלים עלי מלמעלה ונמצאים איתי בליבי כאן, ורואים את הילדה המלוכלכת, הרעבה, שלא החליפה שמלה שלוש שנים, עומדת כאן זקופה ומדברת בפני העצרת הכללית של האו"ם.
אני ראיתי מה קורה כשהאדם שוכח שהוא אדם. כשהשנאה הופכת לשפה וכשאנשים עוצמים את העיניים. אני שרדתי, אבל הוריי, כל בני משפחתי ועוד 6 מיליון לא שרדו.
אסור לשכוח שהשואה לא התחילה בתאי גזים - היא התחילה במילים, בהסתה, בתעמולה, בבדיחות, באדישות. והיום - אני רואה שוב ניצנים של אותה שנאה. האנטישמיות מרימה ראש, יהודים מותקפים, והעולם שותק.
אסור לנו להשלים עם מציאות שבה יהודי נאלץ להסתיר את זהותו, שבה בתי כנסת נשרפים, ושבה מילים של שנאה הופכות למעשה של אלימות.
עמדו במחויבות "לעולם לא עוד" שהופרה באכזריות בפוגרום הנורא של 7 באוקטובר. לא האמנתי שאראה שוב בחיי ילדים בורחים מבית בוער, כמוני, כשהוריהם נרצחו לנגד עיניהם. לא האמנתי שאשמע על יהודים כבולים בשלשלאות, כלואים בכלובים מתחת לאדמה, ללא אוויר וללא אור, מורעבים ועוברים התעללות.
הסיוטים הגדולים ביותר שלנו חזרו אלינו. רק אתמול, כששב אחרון החטופים אלינו - הצלחתי לנשום. ולראשונה זה עשור אין חטוף ישראלי בעזה. הפצע הגדול שנפער במדינה האהובה שלי יגליד ויירפא.
הצוואה שלי: לזכור ולאהוב
אני קוראת מכאן לכל אדם באשר הוא: עמדו מול השנאה, אל תשתקו. כאשר אתם רואים אנטישמיות - ברחוב, ברשת, באוניברסיטה - הרימו קול. כי שתיקה מול שנאה היא שותפות לדבר עבירה.
אנטישמיות איננה רק עניין של העם היהודי - היא מבחן לעולם כולו: האם נבחר באנושיות או באדישות.
ביום השואה האחרון צעדתי במצעד החיים בין מחנות המוות אושוויץ־בירקנאו. עמדנו שם, 80 שורדי שואה, זקופים, גאים, עטופים בדגלי ישראל, ולצידנו הצאצאים שלנו. צעדו איתנו אלפי בני נוער שראו בעיניהם את מחיר השנאה - וראו לצידה גם את התקווה.
אני אהיה בת 91 בקרוב. ראיתי את הרוע האנושי מקרוב, אבל גם ראיתי את האור שבאדם - את מי שחילק פת לחם, שחיבק, שסיכן את חייו כדי להציל. האור הזה קיים בכל אחד מאיתנו. עלינו לבחור בו - בכל יום מחדש.
הצוואה שלי לדור הצעיר: אל תשכחו את מה שהיה, ואל תאפשרו לזה לקרות שוב - לשום עם, לשום אדם. זכרו, דבר אחד יכול להציל את האנושות - וזאת אהבה.
הכותבת היא שורדת שואה ילידת פולין, שתישא הערב, בשפה העברית, נאום בפני העצרת הכללית של האו״ם לציון יום השואה הבינלאומי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו