אסף בלדב, בן 53, נשוי ואב לשניים, גר ביקנעם המושבה. הוא סמנכ"ל סחר בחברה בתחום האנרגיה, ספורטאי ואיש הברזל, קצין מילואים ותיק, חילוני. ודווקא הפרט האחרון הוא זה שמפתיע אותו עצמו, כשהוא מספר את סיפור תרומת הכליה שלו.
רק בישראל!
אולם מלא תורמי כליה.
שיא גינס עולמי של עמותת מתנת חיים! pic.twitter.com/owrAS2N494— יצחק הרצוג Isaac Herzog (@Isaac_Herzog) January 25, 2026
הכל התחיל כמעט במקרה, במארס 2023, חצי שנה לפני פרוץ המלחמה. אסף נסע אז לביה"ח בילינסון, לבקר את מי שהיה מפקד הצוות שלו במילואים, רס"ן (מיל') עמישר בן דוד ז"ל. רק לצד מיטתו הוא גילה, עם חברים נוספים מהצוות, שעמישר תרם כליה, בלי לספר על כך לאיש. "הוא היה עד כדי כך צנוע וטוב", משחזר אסף, "זה טלטל אותי. עד לאותו רגע בכלל לא ידעתי שיש דבר כזה, תרומת כליה לאדם זר, ושיש עמותה שמחברת בין תורמים לבין מי שזקוקים לכליה".
הביקור בבית החולים לא עזב את אסף. כשחזר הביתה, פתח גוגל והתחיל לקרוא. השם "מתנת חיים" צץ שוב ושוב. כשהטופס הראשוני לבדיקת התאמה קפץ למול עיניו, הוא מילא אותו כמעט בלי לחשוב. אחר כך עבר תהליך שכלל בדיקות דם, בדיקת אולטרסאונד כליות ומשלוח מסמכים. ואז הפסיק. "אני לא יודע להסביר למה, פשוט חזרתי לשגרה. החיים עמוסים".
ב־7 באוקטובר גויס אסף למילואים, לחפ"ק מפקד חטיבת הקומנדו. הוא לחם בכפר עזה, בחאן יונס ובדרום הרצועה. חודשים ארוכים של שירות הרחק מהבית. עמישר היה מפקדו הישיר. הם חיו זה לצד זה, 24/7, עד שב־5 במארס 2024 נהרג עמישר בקרב פנים אל פנים עם מחבלים. "לא הייתי לצידו בקרב. יצאתי יום קודם לריענון", אומר אסף.
נפילת מפקדו הנערץ טלטלה את עולמו. במהלך ימי השבעה הוא שמע עוד ועוד סיפורים על מעשים טובים שעשה עמישר - כאלה שגם הצוות הקרוב ביותר לא הכיר. "הוא לא היה אחד שרץ לספר. הכל היה בצניעות ובטבעיות".
ואז גמלה ההחלטה בליבו להידמות למפקדו שנפל, ולעשות דברים טובים בעולם בהשראתו. הצעד הראשון היה לחדש את תהליך תרומת הכליה שהופסק. הוא התקשר מייד לעמותה והמשיך בתהליך, בלי לספר לאיש, מלבד לשלומית, אלמנתו של עמישר. שלומית הנרגשת נתנה לו את ברכת הדרך.
"התחלתי להבין את הקונספט של התרומה, שהוא מאוד שכיח בקרב חבריי בעולם הדתי, והבנתי איזו דוגמה אני רוצה להיות כתורם כליה חילוני", מסביר אסף. "רציתי לעורר מודעות גם כספורטאי וגם בקהילה שאני חי בה, ושבה לא הכרתי איש שעשה משהו דומה. זה אתגר אותי".
אסף המשיך בתהליך, עבר בדיקה אחר בדיקה, ולדבריו התמודד עם החששות מהניתוח. "יכולתי עדיין להתחרט, אבל הייתי מלא מוטיבציה. בשלב ההוא עדיין לא סיפרתי לאשתי או למי מחבריי. עד שלא ידעתי בוודאות שאני עושה את זה - לא גיליתי לאף אחד".
את אשתו שיתף זמן מועט לפני הוועדה הרפואית - שנחשבת לשלב הסופי. "היא לא נפלה מהכיסא, כי כבר שנה קודם זרקתי רמזים לאוויר. בכל פעם שעלה הנושא הייתי מתלהב בגלוי. היא אמרה לי 'זאת החלטה שלך בלבד, ואם החלטת - אני איתך לגמרי'".
"אשתי החזיקה לי את היד"
תמיכת הרעיה הפכה עבור אסף לעוגן. "בלעדיה זה לא היה קורה", הוא מצהיר, "היא החזיקה לי את היד ממש - באופן מילולי".
לדבריו, שלושה מסרים מלווים אותו בדרכו: לשמש דוגמה לילדים, להוכיח שאפשר לשנות חיים של אדם זר לגמרי, ולהבין שהמחיר האישי קטן בהרבה ממה שנדמה. "עשיתי ארבע תחרויות 'איש הברזל'. אני יודע למה הגוף שלי מסוגל. כתורם כליה אני אומר - אפשר להשתקם ולהתחזק אחרי תרומה".
בשלב הזה הוצמדה לאסף מתאמת השתלות, וממנה קיבל פרטים מינימליים בלבד: גיל המושתל הפוטנציאלי, המגדר, הדת והמצב הרפואי הכללי. כך התוודע לראשונה, בינתיים על הנייר בלבד, ללריסה - אלמנה, אם חד־הורית, סבתא לשלושה, 20 שנה חולת כליות, שמונה שנים בדיאליזה. ואף שתחילה העדיף נתרמת צעירה יותר - הוא בחר בה מייד.
כשהשתחרר מהמילואים, בתום שנתיים פלוס של שירות בשטח, העמיד אסף את תרומת הכליה כמשימת חייו הבאה. בבילינסון הוא פגש את האנשים הטובים של "מתנת חיים": רחל הבר, נשיאת העמותה, שמקפידה לפגוש כל תורם, וצוות מרכז ההשתלות הארצי. שעתיים לפני הניתוח, בבית החולים, הוא פגש גם את לריסה לרגע קצר אך עוצמתי. "ברגע שראיתי אותה הבנתי שעשיתי את הבחירה הנכונה", הוא אומר בנחרצות.
לדבריו, הרגע הקשה ביותר הגיע דווקא אחר כך – בדרך אל חדר הניתוח. "הייתי לבד, בשלב שבו עדיין אפשר היה להתחרט. אני זוכר ששאלתי את עצמי את השאלות הכי קשות שיש: האם כוחותיי יעמדו לי? מה אני עושה פה? למה נכנסתי לזה בכלל? אבל הייתי מאוד חזק ברוח שלי".
ניתוח הוצאת הכליה עבר בהצלחה, ואחרי ארבעה ימים השתחרר אסף לביתו. מקץ מנוחה של שבועיים כבר חזר לעבודה. שבוע נוסף חלף, והוא רכב שוב על האופניים. וכעת, חודשיים וחצי אחרי הניתוח, הוא מרגיש מצוין. "אין כאבים, ואני מתחזק בכל יום. חרטה? אין בי גרם".
"לנתב את הכאב לעשיית טוב"
בשונה מהסיפור של אסף, אצל נעמה שמידט תרומת כליה היתה מושג מוכר. שמידט, בת 40, נשואה ואם לשלושה, גרה ביישוב דולב שבבנימין. מורה לגיאוגרפיה, יו"ר ועד היישוב. "כבר שנים רבות אני חשופה לאנשים שתורמים כליה. זה משהו שמדובר ביישוב שלנו. לפני כמה שנים מישהי מהשכונה תרמה, והתחלתי לתחקר אותה. היא סיפרה לי שבשבועות הראשונים אחרי הניתוח אסור היה לה להרים את בתה הקטנה, אז אמרתי לעצמי שאחכה עד שהילדים שלי יוכלו ללכת, כי לא רציתי להטריח אחרים סביבי".
באותה תקופה מכרה בעבודתה של נעמה חלתה, וחזרה לעבודה אחרי שהושתלה בה כליה. "ראיתי בעיניי את חשיבות התרומה, וזה היה מטורף", נעמה משחזרת.
בנובמבר 2022 עברה נעמה משבר אישי, כשהיריון שלה עם תאומים הסתיים בלידה שקטה. "ידעתי שאני רוצה לקחת את הכאב שחוויתי ולנתב אותו לטוב", היא מסבירה. ואז פרצה גם המלחמה. "זה רק הגביר בי את הרצון להוסיף טוב ולהעניק חיים, גם כפיצוי על החיים שהיו בי ולא התממשו - וגם על אובדן החיים במלחמה".
מבלי לספר לאיש, נעמה פנתה ל"מתנת חיים" והחלה בתהליך. היא קראה חומר רב על תחום ההשתלות, והידע שצברה סייע לה להתמודד עם החששות. "שידכו לי נתרמת - אישה שמבוגרת ממני בעשור ואמא לחמישה. כששמעתי שהיא המושתלת התרגשתי מאוד. חשבתי על הלידה השקטה שעברתי. אני לא הצלחתי להביא לעולם את הנשמות האלה, אבל אני יכולה לתת כליה לאמא שתוכל לגדל את ילדיה בבריאות. וכך היה".
בעלה ניסה לשכנע אותה לבחור בנתינה משמעותית אחרת, אך כששמע מה פרופיל המושתלת, תמך בכל לב. "כולם עזרו לי: האחים, ההורים, החברות, גם נפשית וגם טכנית".
לדברי נעמה, בינה לבין המושתלת נוצר קשר מדהים, וגם בני משפחותיהן התחברו בעקבות הניתוחים. "מבחינתי, זאת היתה גם קצת סגירת מעגל, הרגשתי שזכיתי. לא רק המושתלת זכתה בחיים, גם אני זכיתי בהם. ברור שבדרך לשולחן הניתוחים פחדתי, אבל זה היה יותר מהחמרה במצב הביטחוני שתגרום, חלילה, לביטול ההשתלה".
תיעוד שייכנס לספר גינס
לא פחות מ־2,016 השתלות כליה מן החי בוצעו עד כה דרך עמותת "מתנת חיים" - שיא עולמי ביחס לאוכלוסייה. אמש ערכה העמותה אירוע חגיגי בבנייני האומה, בברכת נשיא המדינה, שבו תיעדה באופן ויזואלי את התורמים - לטובת כניסה לספר השיאים העולמי של גינס.
שרונה שרמן, מנכ"לית העמותה, גאה ושמחה בהישג הייחודי: "אנחנו מקווים כי בשנים הקרובות נראה עלייה בהיקף התרומות, ושנצליח להציל כמה שיותר חיים. החלום הגדול שלנו הוא שישראל תהיה המקום הראשון בעולם שבו לא תהיה כלל רשימת המתנה לתרומת כליה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו