אחרי 80 שנה ושיטוט מקרי בפייסבוק: החפצים מהשואה שהועברו ליד ושם חשפו סיפור מרגש

מפוחית קטנה, תיק בד וציור רקומים, ומכתבים - זה כל מה שנשאר מהקשר של אולגה אופרכט עם הוריה, שנותרו ב־1939 בפראג, והם גם עדות אילמת לסיוע שקיבלה הנערה היהודייה, שנמלטה מהנאצים לדנמרק וזכתה בה לבית חם.

לאחרונה, יותר מ־80 שנה לאחר שהחוט בין אולגה לבין הוריה נקטע, הועברו החפצים ליד ושם.

סיפורה של אולגה מתחיל ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. באותה התקופה פעלו באירופה יוזמות הצלה אזרחיות שניסו להעביר ילדים ובני נוער יהודים מאוסטריה, מגרמניה ומצ'כוסלובקיה למשפחות מאמצות בדנמרק, כדי להציל את הילדים מפני השלטון הנאצי.

אולגה, אז בת 15, היתה אחת מהנערות שהוברחו על ידי אותן יוזמות אזרחיות: מייד עם תחילת המלחמה, בספטמבר 1939, הועברה אל משפחת לארסן שהתגוררה בכפר ריסלב, בסמוך לעיר הדנית נסטווד.

"קיבלת את הבובה?"

הוריה של אולגה, הוגו והדויקה (הדי), שמרו על קשר עם בתם שנדדה למדינה הנורדית באמצעות בני הזוג לארסן. ההורים הודו להם על קורת הגג שהעניקו לבתם, שאלו על חייה, וכל עוד יכלו להרשות זאת לעצמם אף שלחו אל בית המשפחה חבילות עם עוגיות, בגדים וחפצים אישיים דוגמת בובה, מפוחית ומעשה רקמה.

"ב־27 בחודש שלחתי לך שוב חבילה עם עוגיות ג'ינג'ר וסוכריות", כתבה הדי לבתה באחד המכתבים, "האם קיבלת את הבובה, הכפפות והממחטה?"

כשנה לאחר הגעתה לדנמרק עזבה אולגה לארץ ישראל, אולם שמרה על הקשר עם הוריה באמצעות מכתבים שהועברו דרך הצלב האדום.

מייד עם תחילת המלחמה הועברה אולגה למשפחת לארסן, שהתגוררה בכפר ליד העיר נסטווד. באמצעותם שמרו הדי והוגו אופרכט על הקשר עם בתם, ושלחו לה מכתבים ומתנות

גם בני משפחת לארסן התכתבו עם הדי והוגו. באחד המכתבים ששלחו הדנים לרגל חג המולד התייחסו לחבילות שהעבירו ההורים לבתם, וציינו ש"הילדים שומרים על הצעצועים של אבא ואמא של אולגה כמו על קודש הקודשים. הדבר היקר ביותר שהילד (שלנו) שם בתיק שלו כשהוא יוצא לדרך הוא המפוחית. הרקמה היפה תלויה במסגרת בחדר האורחים שלנו".

ביולי 1941 המכתבים הפסיקו להגיע לנמענים. בשיתוף פעולה עם בני הזוג לארסן ניסתה אולגה להבין את פשר השינוי, מקווה שמדובר בעניין טכני בלבד. בדצמבר 1942 התקווה נגוזה: בני הזוג לארסן העבירו לאולגה את מכתבה להוריה, שהוחזר אליהם עם ההערה "הנמען עזב עם טרנספורט". התברר שהדי והוגו נשלחו לגטו לודז', ובהמשך נרצחו במחנה ההשמדה חלמנו.

המחווה של הצאצאים

השנים חלפו, ואולגה, שבינתיים עברתה את שמה לעופרה אלקלעי, השתקעה בישראל. משפחת לארסן, מצידה, המשיכה לשמור על המכתבים והחפצים של אולגה כהנצחה אישית לקשר המיוחד שנוצר בינה לבין המשפחה מפראג.

"במשך שנים סבתא אולגה (עופרה) שתקה, וגדלנו בצל חור שחור של חוסר ידיעה", מספרת נכדתה, מיה אלקלעי. "הכל השתנה ב־2014, כששיטוט מקרי בפייסבוק הוביל אותי לתחקיר של עיתונאית צ'כית על ה'קינדרטרנספורט' לדנמרק. ברגע אחד השתיקה הפכה למסע גילוי מסעיר. נחשפנו ליומנים ולמשפחת לארסן המופלאה שאימצה אותה, אבל השיא הגיע כשקיבלנו לידינו עשרות מכתבים בין סבתא להוריה מתקופת המלחמה".

מיה אלקלעי: "במשך שנים סבתא אולגה שתקה, וגדלנו בצל חור שחור. הכל השתנה ב־2014, כששיטוט מקרי בפייסבוק הוביל אותי לגילוי טרנספורט הילדים ולמשפחת לארסן"

מיה תרגמה את המכתבים וגילתה עולם שלם, "עולם של דאגה הורית שהפך לסוף טרגי, עם חותמת צלב הקרס האכזרית על המכתב האחרון וכיתוב בגרמנית 'המכתב הוחזר לשולח כי הנמען נשלח בטרנספורט'".

בסופו של דבר, כלל החפצים, למעט הבובה שנשלחה מפראג, הועברו לצאצאי אולגה, בני משפחת אלקלעי. השבוע, לקראת יום השואה הבינלאומי, החליטו מיה, ובתה של אולגה, דינה פינקלשטיין, כי המקום הראוי לשמירת התיעוד והסיפור יוצא הדופן הוא יד ושם.

"מסירת האוסף מסמלת סגירת מעגל מיוחדת", מציינת אורית נוימן, מנהלת פרויקט "לאסוף את השברים" במוסד ההנצחה. "זה סיפור שהחל ביוזמה אזרחית להצלת יהודים, נמשך בקשר מתועד בין משפחות בזמן המלחמה, והגיע לסיומו כעת, במעבר מהזיכרון המשפחתי אל הזיכרון הקולקטיבי לדורי דורות".

"כשעמדנו ביד ושם, הרגשתי שסגרנו מעגל עבור סבתא, ועבור הוריה שנרצחו בחלמנו", מוסיפה מיה, "הבנו שהמכתבים האלו הם לא רק הזיכרון הפרטי שלנו, אלא פיסת היסטוריה לאומית שחייבת להישמר לעד. זו הדרך שלנו להבטיח שהסיפור של אולגה, הוגו והדויקה אופרכט לעולם לא יישכח".