האפשרות שארצות הברית תצא למתקפה צבאית באיראן מרחפת כבר למעלה מחודש מעל השיח הביטחוני, אך בשבועיים האחרונים נדמה כי האיום, הופך לנוכח הרבה יותר בחיי היומיום.
לא רק בשל עצם האפשרות הצבאית, אלא בעיקר בשל האופן שבו היא מוצגת לציבור. במרכז הארץ, אזרחים שזוכרים את מלחמת 12 הימים, מדווחים על תחושת לחץ גוברת כזו שמוזנת לא רק מהמציאות הביטחונית, אלא גם מהשיח התקשורתי הבלתי פוסק.
"אני לא בחורה חרדתית", אומרת יעל ירדני, בת 42 מתל אביב, אם לשני ילדים. "עברנו טילים, אזעקות וסבבים, אבל הפעם זה מרגיש אחרת. לא בגלל מה שאני באמת יודעת, אלא בגלל מה שאני שומעת כל היום". לדבריה, מה שמעצים את הפחד הוא שטף הפרשנויות. "כל יום וכל היום יש פאנלים, כל אחד עם מפה, חיצים וכותרת דרמטית. זה יוצר תחושה שהמתקפה ממש מעבר לפינה, גם כשאף אחד לא באמת יודע”.
יעל הודתה שהלחץ לא עבר לידה והיא מצאה את עצמה חוזרת להרגלים מהעבר: בדיקת הממ”ד, קניית מים, שיחות עם הילדים על "מה עושים אם תהיה תקי0פה". “אבל אז אני עוצרת ושואלת את עצמי זה באמת בגלל מידע אמיתי, או בגלל עוד כתב ופרשן צבאי שצריך למלא זמן מסך ובסופו של דבר יודע בדיוק כמוני - כלום”, היא אומרת בחיוך.
דניאל אוחנה, בן 35 מרמת גן, עובד הייטק, מתאר תחושת עומס דומה. "יש תחושה של רעש בלתי נגמר", הוא אומר. “בפועל, אף אחד מאיתנו לא מקבל מידע חדש, אבל כל פרשן בשקל שיושב באולפן מדבר כאילו הוא היה בחדרי הדיונים”. לדבריו, זה מה שמייצר את הבהלה. "זה לא הצבא, זו הפרשנות הבלתי פוסקת שמבלבלת את המוח בטלוויזיה, באתרי האינטרנט ובעיתונים".
לדבריו, השיח התקשורתי מחלחל גם למקומות עבודה ולשיחות יומיומיות. “במסדרון בעבודה לא מדברים על אם תהיה תקיפה, אלא על מה אמר הפרשן אתמול ומה אמר אחריו כתב אחר. זה יוצר תחושה של חוסר יציבות מתמיד”.
מיכל כהן, בת 58 מגבעתיים, אם לחייל מילואים, מתארת את המחיר הנפשי."יש לי מספיק דאגות גם בלי זה", היא אומרת. “כשאני שומעת עוד פרשנות ועוד ‘הערכה’, אני לא נרגעת, אני נלחצת”. לדבריה, התחושה היא שהתקשורת אינה מסננת. “"לא כל מי שיושב באולפן באמת יודע משהו. אבל כולם מדברים בביטחון מוחלט, וזה מפחיד”. מיכל מוסיפה כי דווקא חוסר הידיעה הברור היה מרגיע יותר. “אם היו אומרים, אנחנו לא יודעים, שומרים על שקט, זה היה עדיף. במקום זה, יש הצפה. זה יוצר בהלה מיותרת”.
גם רועי פלדמן, בן 29 מחולון, מתייחס לתקשורת כגורם מרכזי בלחץ. “אני לא יושב וקורא הערכות מודיעין”, הוא אומר. “אני פוגש את זה דרך כותרות, פושים וקטעים בטלוויזיה”. לדבריו, האפקט מצטבר. “כל יום עוד אזהרה, עוד תרחיש. בסוף אתה כבר לא יודע להבדיל בין מידע אמיתי לבין רעש”. רועי מדגיש שהפחד אינו היסטרי, אלא שוחק. “זה לא שאתה קופא. אתה פשוט חי בתחושה שמשהו עומד לקרות, כי ככה מספרים לך כל הזמן”.
המשותף לארבעתם הוא תחושה שהציבור במרכז הארץ נמצא תחת מתקפת מידע לא פחות מאשר תחת איום ביטחוני. לא אזעקות ולא טילים אלא תחת איום פרשני, הערכות והצהרות שלא תמיד נשענות על עובדות מוצקות. עבורם, האפשרות של תקיפה באיראן כבר אינה רק שאלה צבאית, אלא חוויה נפשית יומיומית, שמועצמת דרך המסכים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו