אסון הפעוטון: מי יישא באחריות – והאם ההורים זכאים לפיצוי?

בעקבות אסון הפעוטון בירושלים, שבו נפגעו פעוטות במסגרת שפעלה ללא רישיון, עולות שאלות כבדות משקל באשר לאחריות המשפטית ולזכויות ההורים. עו״ד ליאור וימן, מומחה לדיני ביטוח ונזיקין, מסביר כי חרף העובדה שמדובר בגן פיראטי, להורים עומדות מספר אפשרויות תביעה – גם נגד גורמים ציבוריים.

את מי ההורים יכולים לתבוע?

ההורים יכולים להגיש תביעה נגד שלושה גורמים מרכזיים: נגד מפעילת הגן, כמי שהפעילה בפועל מסגרת מסוכנת ללא רישיון, ללא תנאי בטיחות מינימליים וללא כיסוי ביטוחי.

נגד הרשות המקומית, בטענה שלא אכפה את דיני רישוי עסקים ואפשרה הפעלה ממושכת של גן פיראטי בתחומה, למרות שידעה או הייתה צריכה לדעת על קיומו ולפעול לסגירתו או להסרת המפגעים.

ונגד מדינת ישראל באמצעות משרד החינוך או המשרד המוסמך. זאת בטענה שלא הפעילה כראוי את סמכויות הפיקוח וההסדרה על מסגרות הגיל הרך, על רקע הסיכון המוכר בגנים פיראטיים.

האם אין אפשרות לתבוע חברת ביטוח?

תנאי יסודי לקיומו של כיסוי ביטוחי הוא קיומו של רישיון עסק בתוקף למוסד. ללא רישיון, חברת הביטוח רואה את העסק ככזה שאינו עומד בדרישות הדין, ולכן אינה מנפיקה מלכתחילה פוליסה תקפה, או שהיא רשאית להתנער מתשלום בטענה להפרת תנאי יסודי ומצג כוזב. בגן פיראטי, מעצם ההגדרה אין רישיון עסק, ולכן בפועל אין כיסוי ביטוחי תקף לנזקי הילדים, וההורים אינם יכולים להסתמך על “הביטוח של הגן” כמקור לפיצוי.

האם לעירייה יש אחריות?

עצם קיומו של עסק הפועל ללא רישיון (גן פיראטי) אינו מטיל לבדו אחריות נזיקית על הרשות המקומית לכל נזק שייגרם בו; האחריות נותרת בראש ובראשונה על המפעיל כרשלן הישיר.​ בתי המשפט מזהירים מפני הפיכת הרשות למבטח־על של כל פעילות לא חוקית בתחומה, ולכן לא כל מחדל בפיקוח או באכיפה יהפוך אוטומטית לעוולת רשלנות.

לצד זאת, קיומו רב־השנים של גן פיראטי מחליש את קו ההגנה של הרשות המקומית, משום שהוא מאפשר לתובע לטעון בקלות שהרשות ידעה או לכל הפחות הייתה חייבת לדעת על פעילותו והסיכונים שבו. ריבוי שנים מייצר תשתית נסיבתית: תלונות שכנים, תנועת ילדים, פניות למחלקות העירייה ומידע מוניציפלי מצטבר. כל אלה מחזקים את יסודות הידיעה והצפיות, ומקשים על הרשות לטעון שלא קמה חובת זהירות קונקרטית או שלא הופרה.

האם למשרד החינוך יש אחריות?

למשרד החינוך קיימת אחריות ברורה גם ביחס לגנים פרטיים, בין השאר נוכח תפקידו כמוביל מדיניות החינוך לגיל הרך ומעצב הסטנדרטים הפדגוגיים והבטיחותיים המחייבים את כלל המסגרות. על רקע זה, טענת ההגנה הצפויה שלפיה המשרד סובל ממחסור חמור בכוח אדם ומשאבים ואינו יכול לפקח בפועל על כלל הגנים אינה חוסמת את האחריות, אלא לכל היותר מסבירה את אופן מימוש החובה.

ניתן יהיה לטעון כי מחסור במשאבים הוא תולדה של בחירה מדינתית ותקציבית, ולא “כוח עליון”, וכי נדרש מהמשרד להראות שנקט צעדים סבירים: תעדוף אכיפה בתחומים מסכני חיים, טיפול אפקטיבי בדיווחי הורים וצוותים, שימוש בכלי פיקוח מדגמיים ויצירת מנגנוני שקיפות שיאפשרו להורים להבין מה מעמדו של כל גן. במילים אחרות, אין די באמירה כללית על עומס וכוח אדם; נבחן האם משרד החינוך עשה, במסגרת המשאבים שהועמדו לרשותו, את המוטל עליו כדי לצמצם את הסיכון הידוע מראש לפגיעה בילדים.

מה לגבי העובדה כי ההורים ידעו שהגן פיראטי אך בחרו לשלוח את הילדים?

כאשר ברור שההורים ידעו שהגן הוא גן פיראטי, ללא רישיון וללא תנאים נאותים, עדיין הפסיקה נוטה שלא להטיל עליהם אשם תורם כבד, ולעיתים לא להטיל כלל. בתי המשפט מדגישים שהמוקד הוא הגנת הילד והטלת האחריות בראש ובראשונה על מי שהפעיל את המסגרת הרשלנית ולא הפחתה דרמטית של הפיצוי בגלל שיקול דעת לקוי של ההורים. במצב כזה, אם ייקבע אשם תורם, הוא צפוי להיות בשיעור איזוטרי מבלי לפגוע בזכותו של הקטין לפיצוי מלא מהמזיקים הישירים.