הפצועים שמתחילים לחיות מחדש: "מעריך את החיים - למדתי הכל מהתחלה"

בין סיפורי הגבורה לבין הנופלים, בין השכול לבין השיבה הביתה, הפצועים לעיתים רבות נותרים בצד, בלי התייחסות וכבוד ראוי. ליווינו שני לוחמי גבעתי, רב"ט מ' שנפצע לפני כשנה וסמ"ר י' שנפצע לפני כשנתיים, ושמענו על הפציעה, השיקום והתקווה.

שלושה ימים לפני שהתגייס לשירות כנהג, קיבל מ' הודעה שחברו הטוב אוריה באייר נפל בלחימה בעזה. "הרגשתי חסר אונים, מלא כעס וצער שאין לי מה לעשות", הוא מספר. "אוריה היה בשבילי אדם מושלם, עם חיוך ורצון להשקיע עבור המדינה. הוא לא אמור היה להתגייס ובחר להתנדב. בזכות האור של אוריה רציתי להמשיך את הדרך שלו, ובמקום להיות נהג רציתי לתת מעצמי יותר. ראיתי שיש אנשים עם פרופיל יותר נמוך משלי שנלחמים ללכת לקרבי ולא מקבלים אותם, ולי יש פרופיל 97, אז אני יכול".

מ' נלחם לשנות את המסלול שלו ולהתגייס לקרבי. לאחר מסלול מכשולים זומן ליום סיירות. כשהגיע לבקו"ם, בחר להתגייס לגדוד שקד. "שמעתי על הפעילויות שלהם והיה לי מעניין להיות חלק מהדבר הזה", הוא משחזר.

"באפריל התחלתי מסלול של שמונה חודשים, קיבלתי כומתה, הרגשתי שאני חלק מהמשפחה הזאת ושאנחנו עושים את הדבר האמיתי, כמו הלוחמים הגיבורים שראינו בחדשות מאז פרוץ המלחמה".

הכוח נכנס לג'באליה. אחרי שבוע וחצי עלו הלוחמים על משאיות בדרך הביתה, ועל כלי הרכב נפתח ירי מקלצ'ניקוב. "נקלענו למארב של 18 מחבלים. אנחנו נשכבים, מכסים את הראש ומחכים שהם יפסיקו את האש כדי שנוכל להסתער. התפללתי. בדיוק כשאמרתי 'אמן' בסיום התפילה בלב, פוגע טיל במשאית שבה אני נמצא. אני נפגע בעין שמאל מרסיס. אני רואה את חבר שלי, עמרי כהן, שרוע ומכוסה בדם. בראש שלי אני מתכחש למציאות, אומר שאין שום סיכוי שהוא מת כי הוא חזק. לפני שהוא מת הוא אומר לי 'אל תדאגו, תמשיכו לחייך'.

"אני רואה שאני מדמם, לא מבין שאני לא רואה, צועק שאני צריך חובש. מפנים אותי בהאמר, נותנים לי מים. בהאמר אני מבין שגם המ"מ שלי נפצע. הוא לידי, למרות הפציעה שלו, והוא מנסה להרגיע אותי".

מההאמר הועבר מ' למסוק שלקח אותו לביה"ח בילינסון. ליד חדר הניתוח עמד ילד ששואל אותו "אתה בסדר? אתה צריך משהו?". "אמרתי לו בדיוק אותן המילים שעמרי אמר לי לפני שהלך לשמיים". בחדר הניתוח ניסו הרופאים להחזיר למ' את הראייה בעין שנפגעה, ללא הצלחה.

חודשיים ללא הכרה

בעין שנותרה קרא מ' על האבידות בהיתקלות, ולמד שגם מפקדו וגם חבר מהפלוגה הסמוכה נהרגו. "ואז אני רואה את השם של עמרי כהן ומבין שזאת המציאות ושצריך לחיות עם זה. אני בסערה וכועס ועצוב ושואל את אלוהים למה דווקא הוא, ולמה אנחנו צריכים לסבול את זה".

אחרי שבועיים השתחרר מ' מבית החולים לשיקום ביתי. מאז הוא עוסק בהנצחת חבריו שנפלו, ובייחוד עמרי. "לא מזמן הייתי בשווייץ, ביוון ובארה"ב וסיפרתי את הסיפור של עמרי, כמה שהוא היה גיבור. אני מנסה להנציח אותו כמה שיותר. קשה לי לקלוט לפעמים, אבל אני יודע שהוא היה רוצה שאנסה לשמוח עבורו.

"כיום אני בשיקום, מגיע לבית החולים מדי פעם, ובמקביל עובר טיפול נפשי. אני יודע שאלוהים היה שם עבורי. מתברר שהיה שם טיל שלישי שהגיע לאמצע המשאית ולא התפוצץ, אף אחד לא יודע למה".

בימים אלה מחכה מ' לוועדה שתחליט אם הוא כשיר לחזור לשירות צבאי. "לפעמים אנשים בורחים מאחריות, אבל אם לא אנחנו - מי ישמור על עם ישראל?"

"כל יום תוצאות חדשות"

סמ"ר י', בן 22 מירושלים, הגיע ממשפחה של לוחמי גבעתי. גם הוא ממשיך במורשת המשפחתית. הוא התגייס לפני שלוש שנים לגדוד רותם של החטיבה הסגולה. ב־7 באוקטובר תפס קו בצפון והוקפץ לכפר עזה. בלחימה באותו היום תפקד כקצין אף שהיה רק סמל מחלקה, קיבל רסיס בשפה והמשיך להילחם למרות פציעתו.

בסוף תקופת ההתארגנות באותו אוקטובר איום הוא נכנס לחודשיים בעזה. הוא נזכר ביום דרמטי במיוחד כחודש וחצי לאחר הכניסה. "ב־19 בדצמבר נכנסתי לבית ענק במרכז חאן יונס. עברנו חדר־חדר, קומה־קומה, וכשהתקרבנו למרתף שמענו רעשים. שלחנו כלב פנימה, ואחר כך זרקנו רימונים, ואז יצא מולנו מחבל עם מטען. הוא הפעיל את המטען, התאבד, ואני נפצעתי מההדף, פציעה מאוד קשה בראש".

י' הובהל לבית החולים, ושם התגלה שהוא סובל מדימומים בכל המוח, בעיקר בצידו הימני. הוא שכב מחוסר הכרה במשך חודשיים וחצי. הרופאים הרגיעו את משפחתו ואמרו לה שהוא יתעורר בקרוב, אבל ככל שהזמן עבר והמצב לא השתנה כך המשפחה הפכה חרדה יותר ויותר.

כשי' התעורר לבסוף, הוא לא זכר דבר ממה שאירע. "זכרתי שהייתי סמל מחלקה בבסיס בצפון. אמרו לי שנפצעתי בעזה - לא האמנתי להם. אט־אט חלק מהזיכרון חזר, אבל אני עדיין לא זוכר שום דבר ממה שקרה אחרי שעמדתי בכניסה לאותו בית בחאן יונס".

גם כיום, שנתיים אחרי הפציעה, הוא בשיקום. "למדתי הכל מההתחלה. בהתחלה לא יכולתי לדבר בכלל, ואם הצלחתי להגיד משהו - הוא לא היה הגיוני. כל צד שמאל של הגוף היה משותק. עכשיו אני בסוף השיקום שלי, עובד בעיקר על זיכרון והליכה.

"בזכות הפציעה הזאת אני מעריך את החיים, מעריך כל דבר. התחלתי ללמוד לפסיכומטרי כדי להתקבל ללימודי רפואה, אחרי שראיתי מה הרופאים עשו כאן. בזכות הצבא למדתי לא לוותר אף פעם על שום דבר. יש הרבה אנשים שמוותרים בשיקום, ואני מתקדם וכל יום רואה תוצאות חדשות".