דוד ואריאל קוניו בראיון לערוץ הארגטינאי: "לא ידענו אם השני חי"

האחים דוד ואריאל קוניו הראיינו לערו הארגנטינאי TN, וסיפרו על 738 הימים שבהם הוחזקו בידי חמאס. השניים מתארים תקופה ממושכת של הסתתרות במנהרות, בתי חולים ובתים של משפחות פלסטיניות, תחת איומים מתמשכים וליווי חמושים, ללא קשר ביניהם וללא ידיעה אם האחר חי.

דוד קוניו נחטף יחד עם אשתו ושתי בנותיו התאומות, אך ביום ה־49 לשבי הופרד מהן ללא כל הסבר. “זה היה עינויים פסיכולוגיים”, הוא מספר. לדבריו, במשך כמעט שנתיים לא ידע דבר על גורל משפחתו, וחשש כי נהרגו במהלך מתקפת 7 באוקטובר בקיבוץ שבו התגוררו. רק רגע לפני השחרור, כשנדרש למסור מספר טלפון של הוריו, הבין כי ייתכן שכולם שרדו.

אריאל קוניו מתאר חשש דומה: משפחתו המורחבת חיה בשש בתים שונים בקיבוץ, וכולם נחשפו לחדירת מחבלים. “האפשרות שמישהו ייפגע הייתה עצומה”, הוא אומר, ומוסיף כי המחבלים עברו בכל הבתים, כולל בבית סבתו.

מנהרות, ניתוק ורעב

דוד מספר כי הוחזק תחילה בבית פרטי, לאחר מכן בבית חולים, ובהמשך הועבר למנהרות, שם שהה 689 ימים. “לא ראיתי אור יום”, הוא מתאר. לדבריו, הוא הועבר ממקום למקום בעקבות הפצצות, לעיתים ללא מזון מספק. “הלכנו 13 שעות ברצף במנהרות נמוכות, בלי אוכל ובלי מים. מתחת לאדמה יש הכול – אוכל, נשק, חדרים. זו ממש עיר תת־קרקעית”.

Entrevista a David y Ariel Cunio, los hermanos argentinos que estuvieron dos años secuestrados en Gaza: “No sabemos si podremos volver a ser como antes” https://t.co/84kbU0vxkL pic.twitter.com/8EmyX5QWKZ

— infobae (@infobae) January 15, 2026

אריאל, לעומת זאת, הוחזק בבניינים מעל הקרקע – בתים ועסקים – והועבר ממקום למקום בלילות, כשהוא מוסתר ברכבים מתחת לשמיכות. “שעות בתוך רכב, כמעט בלי אוויר”, הוא מתאר.

השניים מספרים על רעב מתמשך, מנות מזון זעומות, שינה מקוטעת ולחץ תמידי. “ידענו אם יום או לילה רק לפי התפילות – חמש פעמים ביום”, אומר דוד.

פחד מתמיד ואלימות

שני האחים מעידים כי חיו בתחושה מתמדת שייהרגו. “עם הזמן אתה מאבד אמונה”, אומר דוד. “אתה מחפש משהו להיאחז בו – ואין”. אריאל מוסיף כי היה מנותק לחלוטין משפה מוכרת: “לא שמעתי עברית שנתיים. רק ערבית. אפילו המחשבות משתנות”.

השניים סיפרו על טרור פסיכולוגי שיטתי, לצד אלימות פיזית. דוד מספר כי שוביו ניסו לשכנע אותו שאשתו עזבה אותו וכי משפחתו מתה. “זה שובר אותך”, הוא אומר. אריאל מתאר מכות, איומים בסכינים ובנשק: “כדי להרגיש כוח, כדי שתפחד”.

מאז שחרורם, השניים נמצאים בתהליך שיקום נפשי. דוד מספר כי הוא נעזר בפסיכולוגים ומנסה לעבד את מה שלא ידע בזמן השבי. “אני עם הבנות, עם אשתי, עם המשפחה – וזה מה שנותן כוח”. אריאל אומר כי בחר לא לחיות בשנאה: “אני מעדיף לחשוב על העתיד – להתחתן, להביא ילדים, לחיות”.

לשאלה אם שלום אפשרי, דוד השיב כי עם חמאס אין אפשרות כזו, ומוסיף כי שוביו אמרו לו שינסו לחזור על המעשים. עם זאת, הוא מבקש להדגיש כי יש עדיין חטופים בעזה: “רן גואילי חייב לחזור הביתה. זה לא יכול להיגמר ככה”.