״אבא גילה בכלא בוונצואלה שנולדה לו נכדה, הסוהר הכי אכזרי חטף את התמונה שלה״

אחרי יותר משנה בה היה כלוא בכלא בוונצואלה, יעקב הררי בן ה-72 נחת אתמול (שלישי) בישראל והתאחד, סוף סוף, עם בני משפחתו. ״אני מודה שחשבתי שזה ייקח יותר זמן, אבל תמיד ידעתי שיבואו לחלץ אותי״, הוא מספר ל״היום״. ״חשבתי שאולי יהיה זה מבצע פיזי, אבל בכל אופן ידעתי שהמדינה דואגת לאזרחים שלה וכך יהיה גם איתי״.

ואכן, התקווה המפעימה בדבריו של יעקב הייתה גם זו שהשתקפה בשיחת הטלפון שקיים עת שחרורו עם בתו, יעל. ״הדבר הראשון שאמרתי הוא ש׳לא נשברתי׳, ש׳הם לא שברו אותי׳״. יעל בתו, שלא דיברה עם אביה מרגע כליאתו ועד לאותה שיחת טלפון לאחר שחרורו, מעידה: ״אבא שלי אדם חזק, ידענו את זה. הוא באמת לא נשבר שם, וזה מה שהחזיק אותנו כאן, בישראל״.

הררי, אזרח ישראלי-ארגנטינאי הוא איש עסקים שפעל לאורך שנים במדינות דרום אמריקה, בעיקר בתחום המזון. ״הוא היה בקולומביה, פנמה, זה לא משהו שהיה לו חדש״, מתארת יעל. ״בתחילת אוקטובר 2024 הוא הגיע לוונצואלה. זה היה ערב כיפור, סימסתי לו ׳גמר חתימה טובה׳ והוא לא ענה. זה היה לא אופייני לו, ותהיתי מה העניין. יומיים לאחר מכן הודיעו לי שעצרו אותו ושהוא מועבר בין בתי מאסר״.

על פי בני המשפחה, בוונצואלה של ניקולאס מדורו, דאז, הוחלט שיעקב בן ה-72 עוסק בטרור והגיע למדינה על מנת ללמד את מתנגדי המשטר שיטות פעולה שונות בתחום. ״הם לקחו לו את הטלפון ומצאו תמונות של בעלי שמשרת במילואים״, מציינת יעל. ״שאלו אותו מי זה ובאיזו יחידה הוא משרת, וככה החליטו שהוא שכיר חרב שעוסק בטרור״. יחד איתו, נכלאו עוד עשרות אזרחים זרים באותה העילה בדיוק.

אחרי שבעה חודשים במעצר, בין בתי כליאה שונים וללא שום אפשרות לתקשר עם המשפחה בישראל, יעקב נשפט - ללא עורך דין או הליך סדור. ״כל שאר הזרים שנעצרו יחד איתו נידונו ל-30 שנים בכלא, ולו ׳פרגנו׳ בגלל הגיל ודנו אותו ל-25. הוא נשלח לכלא של עצירים פוליטיים, שם ישב עם ספרדים, צרפתים, אמריקנם וזרים ממדינות לא מערביות שעוסקים, במדינות המקור שלהם, בעבודות נורמטיביות לחלוטין. זה אבסורד כמה שהמהלך הזה גורף בוונצואלה״.

בכלא, יעקב מתאר שגרת חיים קשוחה: ״היו שלוש ארוחות עלובות בכל יום, כל פעם אותו דבר - ביצה, גבינה ונקניק שישבו אחד על השני שעות והפכו לעיסה. לפעמים פשוט לא אכלתי, כי כמה אפשר לאכול את העיסה הזו? הייתה לנו פחות משעה של מים להתקלח בהם, ואת הצרכים נאלצנו לעשות באותו המקום בו התקלחנו. חגים? לא ידענו בכלל מתי הם. היינו מספר יהודים שם״. על פי הררי, זה נאלץ לאכול מדי יום על מיטתו, בתא זעום יחד עם שותף נוסף שבשלב מסוים - ניסה להתאבד. ״הצלתי אותו ברגע האחרון״, מתאר, ומוסיף שבשל העובדה שניסה לבצע את המעשה באמצעות הסדין שלו - כלי המיטה נלקחו מהם. ״התכסינו בחצי מגבת״, אומר.

גם מבחינה רפואית בית הכלא לא הצטיין, בלשון המעטה. יעל מספרת שבאחד הימים ״אבא שיגע את הסוהרים שייקחו לו בדיקות דם. אחרי שהסכימו וביצע את הבדיקה, שאל מה עם התוצאות. הרופא אמר לו ׳הדם שלך יותר טוב משלי׳, אולם אח שהיה במקום וחיבב את אבא אמר לו ׳אל תאמין לו, הוא זרק את המבחנות אחרי שיצאת מהחדר׳״.

אלא שבתוך השגרה החדשה, יעקב הצליח למצוא גם נקודות אור. ״הגשר של המשקפיים שלי נשבר וחברים בכלא הצליחו לאלתר את החלק הזה מחדש באמצעות חוטים״, נזכר. ״בכלל, אתה צריך להבין״, מוסיפה יעל. ״אבא היה אהוב שם. הוא שתה קפה עם תימנים שנכלאו בכלא. רק הוא יכול להיות בסיטואציה כזו ועדיין להצליח לשבת לקפה עם תימנים. אני מעריצה אותו על זה״.

לאורך כל התקופה, משרד החוץ הישראלי ניסה להגיע אל הררי, ליצור קשר עמו ולהעביר לו מסרים מבני המשפחה. ״המשרד הפך את העולם אבל אף אחד לא הצליח להיכנס לשם״, נזכרת יעל. ״באחת הפעמים, משרד החוץ הצליח לארגן ביקור קונסולרי של הגרמנים שם. דרכם, העברנו לאבא מסרים וכמה תמונות״. באחת התמונות הופיעה פטל, נכדתו של יעקב, שנולדה בזמן ששהה בכלא. ״נתנו לו לראות את התמונה של אחיינית שלי למשך שתי דקות בדיוק. שלחו את הסוהר הכי אכזרי לבצע את המשימה הזו. הוא השתגע עליהם והתחיל לצעוק״.

באופן כללי, ההתעמרות המנטלית ליוותה את יעקב במשך כל שהותו בכלא. לדברי המשפחה, לאורך הזמן הועברו ליעקב מסרים קשים שנועדו לשבור את רוחו. בין היתר, נמסר לו כי אם המשפחה התאבדה, וכי האיראניים הצליחו להפיל מספר מטוסים ישראליים. ״הם התחילו לרקוד ולשמוח מולו״, מתארים בני המשפחה את הסיטואציה הקשה.

לדבריו של יעקב, בליל התקיפות של ארצות הברית על המדינה, הוא הצליח לשמוע את כל הפעילות שמתרחשת. ״שמענו וראינו את ההפצצות בקרקאס. שמחתי שמדורו נפל. יש בוונצואלה אנשים נורא אינטליגנטיים, המדינה הזו מבוזבזת. אני מקווה מאוד שהיא תשגשג עכשיו״. מאז שהגיע ארצה נמצא יעקב יחד עם בתו הנוספת, יערה, בבאר שבע. ״הבוקר הוא הכין לעצמו ארוחת בוקר כמו שצריך״, מספרת. ״הבוקר הוא גם פגש לראשונה את פטל, הנכדה שלו בת השנה וחודשיים שנולדה כשהוא היה בכלא, שראה בתמונה שנחטפה ממנו אחרי שתי דקות. זה היה מרגש כל כך. כולנו שמחנו יחד״.

כעת, מנסה יעקב להתמקד בהשלמת הפערים: ״הוא יושב צמוד לחדשות כי במשך כל התקופה לא היה לו מושג מה קורה״, צוחקת יערה. ״היו לו שם המון קשיים פיזיים ותנאים לא הגיוניים. כשהוא הגיע אמרתי לו שאני מתנצלת על הבלאגן בבית. הוא, מצדו, אמר לי: ׳יש סדין, שמיכה, מלח ופלפל? זה שיפור עצום מחצי מגבת ועיסה. אני רגיל לעכברים ולג׳וקים׳״.

בסיכום השיחה שלנו, בני המשפחה מבקשים להודות לנוגעים בדבר: ״היה פה לחץ ישראלי, אמריקני, גרמני, אוסטרי וכזה של מדינות נוספות שסייעו מאחורי הקלעים. גל הירש, משה שטרית וקובי השגריר דאגו לנו להכל וליוו אותנו לאורך הדרך. זו הייתה שנה קשה בה ניהלנו את המאבק בשקט, ואנחנו מאושרים שבסוף הצלחנו במשימה״. בנותיו של יעקב מוסיפות: ״אחרי שניסינו להכין אמפנדס כמו של אבא, שיצאו ממש לא כמו שלו, עכשיו הוא סוף סוף יוכל לחזור לבלגן את המטבח ולהכין אותם כמו שצריך, עם הטאץ׳ שלו״.