רן הוא הראשון שיצא להילחם ולהגן על מדינת ישראל ואזרחיה והאחרון שעדיין לא חזר. זה הזמן שלנו, כעם, לגלות אחריות ולעשות הכל כדי להחזיר אותו הביתה. הפחד עצום, והדאגה לא פוסקת שישכחו אותו, שהשיח סביב רן ייעלם מהתודעה הציבורית.
השם של רן צריך לפתוח ולסגור כל מהדורת חדשות. חייבים לדבר עליו כל הזמן, בכל מקום, בכל מדיה אפשרית. בימים האחרונים השיח הציבורי עוסק באיראן, בחוק הגיוס ובנושאים רבים - אבל רן נשאר מאחור. אסור לתת לזה לקרות. יש חטוף אחד שעדיין לא חזר והוא עולם ומלואו. יש לו הורים, אחים, דודים, בני דודים וחברים שמחכים לו כבר שנתיים ושלושה חודשים. המצב הזה פשוט לא נתפס.
אנחנו חייבים ללמוד מטעויות העבר. אי אפשר, אחרי שנתיים ושלושה חודשים, לתת לחמאס להמשיך להתל בנו, להפר הבטחות והסכמים שוב ושוב - ואנחנו ממשיכים להראות גמישות שמתפרשת בצד השני כחולשה. אסור לטעות שוב. חמאס לא מונע מרצון טוב, הוא מונע מלחץ בלבד.
לפני כשבועיים משפחתו של רן - טליק, איציק, עמרי, שיה ושרון שבו מביקור אצל נשיא ארה"ב דונלד טראמפ יחד עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. באותו שבוע דווח שצה"ל העביר מידע על מקום הימצאו של רן למתווכים ולחמאס.
לפי הערכות בישראל, אם חמאס ירצה - הוא יידע לאתר את רן ולהחזיר אותו. אנחנו מתקשים להאמין שחמאס לא יודע איפה הוא. הוא קלף מיקוח חזק עבורם, ולכן חייבים להפעיל את כל מנופי הלחץ הנדרשים על מנת להשיבו.
אנחנו, המשפחה האחרונה מטבח 7 באוקטובר שלא קיבלה חזרה את בנה, זנחנו כמעט הכל ועושים לילות כימים כדי להחזיר את רן.
בארץ, בחו"ל, בכנסים, בהרצאות, בעצרות, בקבלת שבת בכיכר החטופים, בעצרת במוצאי שבת במיתר ובכל פלטפורמה שמאפשר לנו ופותחת לנו דלת. ואנחנו ממשיכים, כי אי אפשר אחרת.
אנחנו מקבלים חיבוק עצום מהציבור - וזה מרגש ונותן לנו כוח להמשיך. אבל מקבלי ההחלטות חייבים לעמוד בהבטחה לא להתקדם לשלב ב', לא לצעוד צעד נוסף בלי שרן חוזר.
אנחנו חייבים לדמיין את הרגע הזה. את הרגע שרן חוזר. את החיבוק הראשון. את הצעקה של השחרור. כי אנחנו מאמינים שהוא חי. האמונה והתקווה הן מה שמחזיק אותנו.
התרגשנו מאוד כשכל החטופים חזרו, החיים והמתים. אבל גם טליק ואיציק רוצים את רן שלהם בחיקם.
מ־254 חטופים נשאר אחד. והאחד הזה חייב לחזור עכשיו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו