הכיסא חשוב לחברי הקואליציה יותר מחיי אדם

את המילים האלה אני לא כותב בשם איזו מחאה. אני כותב אותן בשם בן אדם אחד. ילד אחד. חיים שנגדעו. אני כותב אותן בשם אלפי משפחות שלמדו על בשרן מה זה אומר כשמדינה מאבדת אחריות.

לפני יותר משנתיים חרב עלינו עולמנו. מאז, שום דבר כבר לא אותו דבר.

ירדן בוסקילה, ג'ורדי שלנו, נולד בקיבוץ כפר מסריק. בן למירב ולשמעון, אח לליעד וספיר. ילד של אור. תלתלי זהב, חיוך תמידי, ניצוץ שובב בעיניים.

הוא גדל על אהבת הארץ והאדם. שירת ביחידת 8200, פנה להייטק, אבל לא הסתפק בהצלחה אישית. בערה בו שליחות אמיתית - לעשות טוב יותר למדינה, להשפיע ולבנות.

הוא היה סקרן, תוסס, רעב לחיים. גלש, צלל, גלש בסקי, עסק בנגרות, טייל, טיפח גידולים הידרופוניים. תמיד חיפש את ההרפתקה הבאה. ולצד כל זה, אהבה גדולה וטהורה עם עמית. ירדן היה איש של אנשים. מחבר, מחייך, תמיד נכון לעזור. הדבק המאחד של המשפחה. וב־7 באוקטובר, במסיבת הנובה, הוא רקד את הריקוד האחרון. ריקוד המוות של אותה שבת ארורה.

הוא השאיר אחריו חלל עצום. ואנחנו, משפחתו, שבחרנו בחיים, נשבענו ביום ההלוויה: מותו של ירדן ומותם של שאר הפרחים לא יהיה לשווא.

אבל הסיפור שלי הוא לא רק שלי. הוא של כולנו.

מאז אותו בוקר אנחנו חיים עם שאלה אחת שלא נותנת מנוח: איך זה קרה לנו?

איך מדינה עם צבא, מודיעין, ממשלה, קבינט, תוכניות והבטחות - קרסה בשעה הכי גורלית שלה? אבל יש לי עוד שאלה נוספת ולא פחות קשה: מה עשו מאז?

כי מדינה בריאה, אחרי אסון כזה, חוקרת את עצמה עד הסוף. לא כדי לנקום, לא בשביל כותרות, אלא כדי להגיע לאמת.

ואמת היא הדבר היחיד שמאפשר תיקון. אמת היא הדבר היחיד שמחזיר אמון. אמת היא הדבר היחיד שמאפשר לנו להסתכל לילדים שלנו בעיניים ולומר: למדנו, השתנינו, נבנה כאן משהו אחר. ושנתיים וחודשיים אחרי אותו יום - ועדת חקירה ממלכתית עדיין לא קמה.

אותם אחראים לטבח, למחדל, לאובדן, עדיין יושבים בכיסאותיהם. במקום לתת דין וחשבון, הם מתחמקים, מטייחים, מסתירים ובורחים מאחריות. במקום לשקם - הם הורסים. במקום לעצור ולתקן, הם ממשיכים ומתעלמים. והכיסא חשוב להם יותר מחיי אדם.

בזמן שאנחנו נאבקים על אמת, מתקיים בכנסת אירוע הצדעה "למרימי רוח העם במלחמת התקומה", שאליו מוזמנות רק משפחות שבים ומשפחות שכולות שמתיישרות עם הקואליציה ועם ראש הממשלה. כך לא נראית אחדות. כך נראית הדרה. כך נראית פוליטיזציה של השכול.

ומי שמנסה להחליף ועדת חקירה ממלכתית בוועדה מטעם, לא מנסה לאחד את העם - הוא מנסה לברוח מהאמת.

ומי שבורח מהאמת, משאיר אותנו עם עוד 7 באוקטובר בעתיד.

לקחתם את הילדים שלנו. אל תיקחו לנו גם את האמת ואת התקווה.