כישלון במיגור הפשיעה: בן גביר והמשטרה זוכים לאמון נמוך

שלט אחד שנשא אחד המוחים בהפגנה נגד האלימות בחברה הערבית, לא עזב אותי. עליו היו כתובות שלוש מילים בשפה הערבית פשוטות ומטלטלות: מי הבא בתור?

המילים הללו חלחלו עמוק והציפו פחד ממשי. כי באמת אף אחד לא יודע אם הוא הבא בתור. אולי מי שהיה במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. אולי מישהו שיצא מהבית ולא חזר. התחושה הזו של חוסר ודאות היא מציאות יומיומית עבור רבים בחברה הערבית והיא הולכת ומתפשטת לכל מקום.

שנת 2026 נפתחה באלימות קשה במיוחד. בתוך 11 ימים בלבד נרצחו 16 בני אדם בחברה הערבית. קצב הרצח החריג אינו יכול להיתפס כצירוף מקרים או כהמשך שגרה עגומה. מדובר במציאות חירום אזרחית שמחייבת תגובה מיידית, עמוקה ומתמשכת של המדינה כולה.

דווקא מול הנתונים המזעזעים הללו, ציפיתי אולי לראות רחובות מלאים, מיליון מפגינים שזועקים כי די. בפועל הגיעו כמה מאות בלבד. הפער הזה בין חומרת המצב לבין היקף המחאה אומר משהו כואב על עומק הייאוש. ייאוש שמקהה את הזעזוע, שמחליש את האמונה שמשהו באמת יכול להשתנות, ושגורם לאלימות להפוך עבור רבים לרעש רקע קבוע ולא לאזעקת חירום.

לאחרונה פרסמנו בגבעת חביבה את מדד השותפות השנתי אשר מציבים מראה חדה מול המציאות. המדד בחן את רמת האמון במשטרת ישראל, את שביעות הרצון מתפקוד השר לביטחון לאומי ואת תחושת הביטחון האישי. הממצאים מצביעים באופן ברור על אמון נמוך ברשות האמונה על ביטחון הציבור ובשר העומד בראשה.

כמעט 70 אחוזים מהציבור הערבי אינם נותנים אמון במשטרה. בחברה היהודית מעל מחצית מהציבור אינם נותנים בה אמון. רק 4 אחוזים מהיהודים מצהירים על אמון רב מאוד במשטרה ו־41 אחוזים מציינים אמון די גבוה. מדובר בנתונים חריגים המעידים על משבר עמוק ביחסים שבין הציבור למערכת האכיפה.

גם ביחס לתפקוד השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר נרשמת תמונה מדאיגה. 76 אחוזים מהציבור הערבי ו־60 אחוזים מהציבור היהודי סבורים כי תפקודו גרוע. בחברה היהודית, 42 אחוזים הגדירו את תפקודו כגרוע מאוד ו־18 אחוזים כדי גרוע. מנגד, רק 20 אחוזים סבורים שתפקודו די טוב ו־11 אחוזים בלבד מעריכים אותו כטוב מאוד.

בחברה הערבית התמונה חריפה אף יותר. 71 אחוזים הגדירו את תפקודו של השר כגרוע מאוד ו־5 אחוזים כדי גרוע. רק 3 אחוזים סבורים כי תפקודו טוב מאוד ו־8 אחוזים כדי טוב.

כאשר אלימות קטלנית משתוללת בקצב כזה וכאשר האמון הציבורי במשטרה ובשר האחראי עליה נמצא בשפל, לא ניתן להסתפק בהצהרות או בהטלת אשמה כללית. ביטחון אישי אינו מותרות והוא אינו נושא מגזרי. הוא תנאי בסיסי לקיומה של חברה מתפקדת ולשותפות אזרחית.

16 הנרצחים של תחילת 2026 אינם רק טרגדיה אישית למשפחותיהם. הם תמרור אזהרה לחברה הישראלית כולה. הציבור מזהה את הכשל ואינו נותן עוד אמון במי שאמורים להגן עליו. כעת האחריות עוברת למקבלי ההחלטות. לא כדי לנהל את המשבר אלא כדי לעצור אותו.