יש מינויים שמספרים סיפור מקצועי, ויש כאלה שטומנים בחובם חיים שלמים. מינויה של סגן ניצב ד"ר סופיה מגיד לרופאה של מחוז ירושלים שייך לסוג השני. זה סיפור על רפואה, על שליחות, על משפחה, ועל קו דק שמחבר בין שואה, טרור ובחירה יומיומית להישאר בחזית.
מגיד, בת 64, אם לשני בנים בני 44 ו־24 וסבתא לשני נכדים בני שמונה וארבע, עלתה מרוסיה בשנת 1992. במשך 15 שנה עבדה בבית החולים ביקור חולים בירושלים - במחלקות פנימיות, בטיפול נמרץ ובחדר המיון. היא טיפלה בנפגעי פיגועים, בנפגעי אסון ורסאי, וראתה מקרוב את המחיר שגובה האלימות. אז עוד לא ידעה שהטרור ייכנס יום אחד אל הבית הפרטי שלה.
בשנת 2010, בגיל 49, התגייסה למשטרה. "כשהייתי צעירה רציתי לשרת בצבא, אבל הגעתי לארץ עם שני ילדים וזה לא היה אפשרי. רציתי אקשן, ורציתי לתרום יותר לביטחון המדינה", היא אומרת. היא שירתה כרופאה במטה הארצי, השתתפה בתגבורים, כולל בהר הבית, ונכנסה לעולם שבו רפואה וביטחון נשזרים זה בזה.
ב־10 במאי 2016, בדרכה לעבודה, קיבלה שיחת טלפון מאמה, תמרה, שטיילה בארמון הנציב. "היא אמרה שמשהו מוזר קורה". דקות אחר כך הוזעקה לזירה ומצאה את אמה דקורה ארבע פעמים בגב. "הבנתי מייד שהיא פצועה קשה. היא דיממה. טיפלתי בה עצרתי לה את הדימום והזעקתי כוחות הצלה".
אחת הסכינים נעצרה פחות מסנטימטר מהלב. תמרה, היום בת 96, ניצולת שואת לנינגרד, קברה בילדותה כמעט את כל משפחתה. ברוסיה הייתה רופאה, והעלייה לישראל הייתה עבורה סגירת מעגל. הפיגוע החזיר אותה בבת אחת לילדות שנקרעה. היא נותרה עם פוסט־טראומה ושיקום פיזי ממושך. שנה לאחר הפיגוע החליטו הוריה של מגיד לערוך חופה כהלכתה - דווקא בארמון הנציב, סמוך למקום שבו כמעט נרצחה.
"אתה לא מדמיין דבר כזה גם בחלום רע", אומרת מגיד. "בישרתי בחיי על מקרי מוות. כל עוד זה לא בבית שלך אתה יודע לנהל את המרחק הנפשי. כשהפגיעה היא במשפחה - הכול מתפרק".
לפני כשבועיים סיימה קורס פיקוד ומטה ומונתה לתפקיד בכיר של ראש אגף הרפואה במחוז ירושלים. "זה מחוז רגיש, אבל קיבלתי החלטה. יש גיל בתעודת זהות ויש גיל שבו אתה עדיין מרגיש שאתה יכול לתרום". במקרה שלה, התרומה הזו מגיעה ממקום עמוק, כואב, ובעיקר אמיץ
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו